אוהבת את בעלי אבל לא שלמה עם זה. מתלבטת אם להיפרד

אז ככה,
אני ובעלי בני 33, נשואים כבר שנתיים. במשך השנתיים האלו, ביקרנו ביעוץ זוגי כחמישה חודשים שקצת סידר דברים , אבל לאחרונה זה חזר.
התמונה הגדולה היא- שנינו אקדמאים , ממשפחות טובות, יש לנו קורת גג תודה לאל, ואנחנו מסתדרים זה עם המשפחה של האחר. מלכתחילה הפריע לי עומק השיחה עם בעלי. אני והוא טיפוסים שונים. אבל לצערי זה לא עורר בי תחושה שאנו משלימים זה את זו. בעלי בן זוג מקסים. הוא תומך , מפרגן לי תמיד, מחמיא , שנינו חרוצים, הוא משתדל לעשות דברים בבית, הוא עושה קניות והוא משתדל לזרום כשאני מציעה לו שנעשה דברים שנינו כמו לצאת עם חברים או לנסוע וכדומה. אנחנו אוהבים לפנק אחד את השני במחוות , במתנות לימים מיוחדים, והוא יודע שאני אוהבת , אז הוא משקיע במחשבה אפילו שזה ממש לא טבעי לו.
מאז שאנחנו מכירים אנחנו רבים לא מעט. זה לרוב על רקע "טון", "התפרצפות" או כל דבר קטן כזה, הבעיה היא שזה לרוב מדרדר ומהר מאוד שנינו מתרגזים . אני רוצה יותר לדבר על זה, הוא יותר נמנע, אני מנסה לטעון טיעונים הגיוניים, הוא מתנצח בטיעונים ציניים ואישיים. ואני מרגישה בכלליות שהאינט' הרגשית שלו נמוכה משלי בהרבה. כפי שצינתי, חל שיפור משמעותי בתחום הזה. אבל התחתנתי איתו על אף הידיעה שההומור שלנו, תחומי העניין שלנו והסגנון שיח שלנו שונים מעט, (הוא אדם יותר פשוט ואני יותר עמוקה קצת), אך חשבתי שהוא אדם מאוד רגיש, מאופק וסבלן. מהחתונה אני מגלה שהוא מתקשה להיות רגיש, שהוא מתרגז בקלות, ייאמר לזכותו שהוא גם מתנצל בקלות , ושהוא מעט קצר רוח.
ברור לי שלכולם יש חסרונות, וגם לי ולבעלי, אבל לפעמים יש לי תחושה שאני נורא מחוברת אליו , שזכיתי ושהוא מפתיע אותי, אבל הרבה פעמים אני חשה ההיפך. מתוסכלת מהמציאות , שהוא לא תמיד מחובר לקרקע, שהוא מתרגז עליי בחזרה כשאני טיפה לחוצה וכולי.. הוא מעריץ אותי אפשר לומר. ואני לפעמים פחות מעריכה אותו. זה לא שאני לא אוהבת אותו כי אחרת לא הייתי יכולה לחיות איתו בכלל, והייתי מחפשת לברוח , עובדה שאני כאן ומחפשת דרכים להתמודד ולהמשיך את הזוגיות הזו. גם לקח לנו הרבה זמן למצוא את הזוגיות הזו, שבתחילה חשבנו שהיא כמו כפפה ליד (כוחם של ההורמונים בראשית ההתאהבות), וגם אנחנו יודעים כמה קשה היום למצוא זוגיות, במיוחד עם אדם בריא בנפשו, שהמשפחות מסתדרות וכו'.
אני פשוט חוששת שאם נביא ילדים יחד, זה רק יעצים את הפערים ואת התחושה שהוא לא מה שחיפשתי במובנים רבים וארגיש פספוס. מי אמר אבל שאם נפרד עכשיו אני אמצא מישהו שיהיה יותר מתאים ודומה למה שחיפשתי? מה גם שאינני צעירה ואנחנו כבר מנסים עזרה בכניסה להריון.
נוסף לכך בעלי ואני מחוייבים מאוד, שנינו אנשים משפחתיים, נאמנים, וביתיים. (גם זה קצת חסר לי, אני יותר מחפשת דרכים להעשיר את עצמי והוא מאוד לא מתאמץ. חוזר מהעבודה ויושב לראות טלויזיה או ספורט). אפשר לומר שיש לו את הלחם- עם מה לחיות (העבודה שלו) והפרח בשביל מה לחיות (אני) .
איך אפשר לחזק את הבסיס הזוגי שלנו כך שנריב פחות, שאעריך אותו יותר עד כדי הערצה, כי זה ממש חשוב לי, ולהוציא אחת ולתמיד את החשש הזה מהראש ושלא אחשוב שאולי לא צריך להיות יחד?