למה כולם זורקים אותי? למה כל פעם מעיפים איתי? אין לי יותר כח להתאכזב

מצטערת שזה הולך להיות ארוך אבל אני חייבת לפרוק כי אני מרגישה שעוד רגע אני מתמוטטת ורוצה לגמור עם הכל!

הקדמה קצרה, אני באה ממשפחה דתית מתחזקת. אמא שלי לא בריאה נפשית אבל עדיין מתפקדת. לא בקשר רגיל כמו של אמא ובת. אבא שלי ניהל את כל הבית. ישלי עוד שני אחים מתחתיי.

אבי נפטר בפתאומיות מדום לב לפני כשנתיים. אמי חשבה שהוא ישן. עד שקלטתי כשחזרתי מהעבודה שהוא עדיין לא התעורר. נגעתי בו הוא היה קשה וקר. לא הגיב. ישר הבנתי שקרה הגרוע מכל. ואז כמו סרט אימה, אמבולנס, זקא בכי צרחות, שבעה אזכרה. הכל בא בבום.

אחרי שנגמרה התקופה הקשה הזאת המשפחה של אמי נכנסה לתמונה. שזה אומר כספים והכל. הגעתי למסקנה שהם לא סומכים עליי. כל פעם היו עושים לי מצפון שאני לא מתנהגת לאמי כמו בת. ושהיא סחבה אותי 9 חודשים וכו. אמרתי להם שלא גדלתי איתה, כי היא הייתה מאושפזת. הייתי מחוברת מאד לאבא שלי ז"ל. והם לא הבינו אתזה. חודש אחרי שאבי נפטר הם היו מעליבים, כועסים ומאשימים אותי כשלא היה לי כח ללכת לקניות או לסידורים עם אמי. אמרו לי שהיא אלמנה.
אף אחד לא אמר יתומה. חשבו רק עליה כי היא עם כדורים.
הייתי כל פעם מאיימת ובוכה את החיים, הם היו מגיעים, מרגיעים ושוב מאשימים. חייתי במין בועה שאף אחד לא הבין.

עברה שנה, החיים שבו למסלולם שזה אומר רק כי הייתי חייבת. התחלתי לעבוד במקום מסויים, הכרתי שם בחור לא דתי. באותו זמן לא הייתי סגורה על דת. מסורתית/ דתית או לא בכלל. אז נתתי צאנס.

בחור חמוד. רגיש. מכיל. מה שהיה חסר לי באותה תקופה. הוא הזכיר לי הרבה את אבא שלי. ואמרתי לו אתזה. הוא ממש התרגש לשמוע אתזה.
מפה לשם, שכבנו. הייתי בתולה אבל רציתי גמאני.

יום אחד דודים שלי תפסו אותי ואותו מתנשקים ברכב. זה היה שוק מבחינתם.
הרגשתי לא נעים. דודה שלי יצרה קשר אחרי שבוע וישבנו לשיחה. דיברה עלזה שאזהר שלא אכנס להיריון בטעות וכו. הבנתי את הדאגה שלה אבל הרגשתי שהיא לא אוהבת אתזה. בני הדודים גם ניתקו איתי קשר. איבדתי לגמרי את הקשר עם המשפחה. חוץ מאמא שלי שקיבלה אתזה בשוק אבל אמרה שאם אנחנו אוהבים וטוב לי אז שיהיה בהצלחה. אגב היא עד היום לא יודעת ששכבנו.

אחרי כחודש, הבחור אמר שהוא רוצה לדבר. הוא הגיע מבולבל מאד. ואמר שהוא מרגיש שהקשר מעיק עליו. שיש פערים. הייתי בשוק. זה היה בום! אמר שהוא רוצה פסק זמן. הרגשתי ששוב אני עוברת פרידה.

כשהכרנו, הכרתי דרכו זוג צעיר דתי. הוא ידע שאני בקשר טוב עם האישה והציע שאדבר איתה. אולי היא תרגיע אותי קצת. הגעתי אליה והיא דרשה שלא אצא מהבית שלה עד שאחייך.

דיברנו, שיתפתי, היה קשה אבל שיחררתי. חזרתי הביתה, שבורה, ממוטטת לבלאגן המשפחתי. עוד פעם האשמות, צעקות שאני לא עומדת במה שצריך לעשות, אף אחד לא חשב שגם לי יש רגשות וגם לי קשה וגם אני עברתי טראומה שאבי הלך. אף אחד לא הזכיר אתזה.
רציתי לעוף מהבית. להשכיר דירה ולהתחיל לחיות ולהיות עצמאית.
אותה אישה ראתה את מצבי, והציעה שאבוא לגור איתה. היא בהיריון ובעלה עובד לילות, ככה שהיא אמרה שזה יוצא טוב לשני הצדדים. אני אעבור מקום ולה יהיה טוב שמישו איתה בבית וקצת עוזר.

מפה לשם, העברתי את הדברים. החבר אפילו בא לעזור. והתחלתי להיות שם.
בהתחלה עזרתי פה ושם. היו רגעי שבירה שפשוט בכיתי. קראתי לחבר שלי ואמרתי לו שישכח רגע מהפסק זמן ושיבוא לתמוך בי. הוא הגיע. תמך והיה אוזן קשבת. עד שאמרתי לו מה קורה איתנו? מה יהיה? אמר שהרבה זמן הוא חשב עלזה, ושכנראה זה לא מתאים. אמרתי לו למה? הרי היינו סה"כ חודשיים ביחד וגם זה היה כשחברים שלו היו איתו. לא היה לנו זמן לבנות לעצמנו בסיס. היינו חברים פלוס סקס. אמר נכון, אבל עדיין אני מרגיש שהאש כבתה. ישלי רגשות אלייך אבל אני לא רוצה להשלות אותך ולא לתת לך את האהבה שאת ראויה לה. כרגע זה לא. אולי בעתיד.

היה לי קשה. חזרו אליי כל השיחות עם דודים שלי. שהוא יזרוק אותך, וכו. הרגשתי חרא! אבל עדיין העדפתי שנישאר ידידים.

בגלל ששהיתי בבית של חברים טובים שלו הוא היה קופץ כל פעם לביקורים. יושבים אוכלים צוחקים..הייתה לי עוד תקווה שנחזור. הייתי שמה לב למבטים שלו.

עבר חודש מאז שבאתי לגור איתם, ומיד פעם היו לי פיצוצים עם האישה.
היא הייתה אומרת לי לכי תקני, לכי תביאי וכו..אמרתי לה מה יהיה כשלא אוכל לעשות אתזה ואתחיל לעבוד? אמרה את חלק מהמשפחה, ואמורה להיות לך אחריות מינימלית. חוצמיזה שאת הקניות השבועיות היינו מחלקים ל3 בכסף.

מפה לשם לקחתי הלוואה וקניתי רכב, ומאותו יום התחלתי להרגיש נהג מונית. כל פעם שהיה לי סידור היא הייתה אומרת לי, כשתחזרי תקני את זה ואתזה וכו..ישבנו לשיחה, אמרתי לה מה יקרה אם אני אהיה בסידור, מי יקנה אם לא אני? מה עם בעלך? היא אמרה, בעלי עובד לילות הוא צריך לישון. וזאת חוצפה שאת בכלל מציעה דבר כזה. אמרתי לה שאחיו יילך. כמו שהיה לפני שבאתי. אמרה הוא לומד ופסיכומטרי ואנאערףףף. אמרתי לה תקשיבי, אם באמת לא אוכל, מה תעשי? היא אמרה אם זה משהו חשוב אז אפשר למצוא פיתרון שתקני לפני. אבל שלא אגלה שאת מסתובבת עם חברה בבית קפה ולכן את לא קונה. הייתי בשוק.

אגב כל השיחות הקשות שהיא עשתה איתי קרו כשבעלה לא היה בבית.
היא פשוט הייתה צועקת 'בעדינות' שאני כפויית טובה כל פעם מחדש.

גם היה קטע שחיפשתי עבודה, מצאתי משו מ8 עד 4. היא אמרה, למה לך לקרוע את עצמך? מספיק לך רק 5 שעות ביום. שמעתי לה! הייתי ממש שפוטה שלה.
גם זרקתי לה שזה ענין של דלק ושאני לא עובדת. אמרה, את פשוט כפויית טובה! בעלי הקפיץ אותך לשם ולשם ולא עשה עסק מזה. אז למה את צריכה לזרוק הערות כאלה?
הייתה עוד שיחה שהגיע חשבון החשמל מים וגז וצריך לחלק ל3. הייתי בשוק אבל הסכמתי.

שכחתי לציין שכשהייתי עושה את הקניות הקטנות לא הייתי מבקשת כסף.
יצא שלפחות ביזבזתי 2000 ויותר להוצאות..חוץ מהדלק.

וואלה הרגשתי שאין לי מה לומר. עדיין ישלה פור עליי. היא עושה לי טובה.

הייתה לנו שיחה לגבי האקס. אמרתי לה שאולי דודים שלי עשו משו, עין הרע כי לא רצו אותנו ביחד. כי הוא ממש נפרד ממני בצורה מוזרה. ביום אחד. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לרב להתייעץ איתו. הלכתי אליו, אמר משנה מקום משנה מזל. הציע לעשות קמע אבל לא רציתי. על הדרך עברתי בקבר של אבא שלי ז"ל ובכיתי. ביקשתי שיראה לי את הדרך הנכונה.

חזרתי אליה, וישבתי איתה לשיחה. אמרתי לה שהרב אמר מה שאמר ושגם לדעתי הגיע הזמן שאהיה עצמאית ואולי אשכור דירה. היא ישר אמרה, מה נראלך? החיים בחוץ זה דבש? אני מנסה להסביר לך שלא הכל ורוד בחוץ. אמרתי לה נכון אבל זו החלטה שלי. היא שוב ירדה עליי שאני סתומה ועושה שטויות, אמרתי לה, לא עשיתי חוזה שאשאר פה, היא ממש נפלה עליי בקטע של החוזה וקיללה אותי שאני כפויית טובה. הרגשתי שאני בוכה עוד רגע ויצאתי מהבית. ברחתי לים.

תוך כדי כתבתי לאקס את מה שקרה. שלא תספר לו המצאות. אמר לי אם את סובלת, תעזבי. תרגעי ותסיימי אתזה איתם יפה. אחרי שעה אני מקבלת ממנו הודעה, שמעתי שהלכת לרב, שיעשה עלי כישוף אהבה. אם את עושה משו כזה אני לא אהסס לתבוע במשטרה. הייתי בהלם!

ההיא שיקרה לו בפרצוף! אמרתי לו שלא יאמין, אמר שהוא לא מאמין בכישופים אבל עדיין שאפסיק לשאול עליו. ושדרכינו נפרדות. עוד בום!

שלחתי לה הודעה שאין שיחה ואחותי באה להוריד לי את הדברים. אמרה עד שאת לא משלמת את החשמל את לא נכנסת ואם אחותך מגיעה אני קוראת למשטרה. נכנסתי ללחץ אטומי. התייעצתי עם דוד מצד אבא שלי, אמר לי ללכת למשטרה שישלחו איתי שוטר. החוקרת במשטרה אמרה שאין בינתיים אלימות, ושאם יקרה משו, שאתקשר והם יגיעו.

הלכתי אליה. היא טרקה על אחותי את הדלת. ורק אני נכנסתי. שמתי לה את הכסף על השולחן והתחלתי להרים את הדברים תוך כדי שהיא זורקת לעברי תרימי את הזבל שלך, לא רוצה שזה יהיה כאן, תנקי תגועל נפש הזה..ובעלה שומע ולא אומר דבר. עוד משו היא עם בטן היריונית, עמדה בפתח החדר כדי שיהיה לי קשה לצאת עם השקיות המלאות. ממש התעללה בי נפשית. פתחתי את ארון התליה, הייתה שם שקית על רצפת הארון, אמרה לי תרימי, אמרתי לה זה היה כאן מזמן. אמרה לי תרימי אמרתי לך! לא הסכמתי. היא פשוט דחפה אותי וצעקה אל תעזי לגעת לי שוב בארון.

הייתי שבורה. הנה אני בוכה עכשיו שוב. כל מה שעשיתי עבורה במהלך החודש כאילו לא היה. לא הטיסות לבית החולים ב3 לפנות בוקר כי היו לה צירים. לא העזרה, לא הקימה באמצע הלילה כי היא לא מרגישה טוב. כלום. סיימתי לאסוף הכל והיא טרקה את הדלת אחריי. נשארו רק המיטה השידה ושולחן מחשב. היא שולחת לי הודעה, אם את לא באה לאסוף עד יומיים אני ובעלי מעיפים לך הכל לפח למטה. ושוב לחץ, דוד שלי השיג לי מוביל. 500 ש"ח הלכו. מהיום להיום.

חזרתי הביתה. שבורה לרסיסים. הרסו לי את השם עם הכישופים והשטויות, שוב נזרקתי, שוב אני מנסה לעשות טוב ורק מקבלת חרא. עכשיו אני בבית. בית שעזבתי. בית שלא אוהב אותי. בית עם נתק עם המשפחה. אני מוצאת את עצמי בוכה בוקר צהריים וערב. אין לי כח לכלום. החיים האלה בגדו בי. נמאס לי להתאכזב ולחוות פרידות. קשה לי. מרגישה שאין תקווה. אין לי למה לקום בבוקר.

קבעתי מלא ראיונות ולכולם לא הלכתי כי קמתי בוכה. עברתי התעללות נפשית, ומילולית. למה דווקא אליי נדבק כל החרא? למה? מה בסך הכל רציתי? קצת טוב? ושוב בוכה. אינלי כבר כוחות לבכות. לא אכפת לי ממנה, רק מהאקס שאיכזב אותי ממש. שהוא חושד בי שאני מנסה לכשף אותו. באותו רגע שנאתי אותו. אבל עכשיו, אחרי שבוע שוב עולים בי זכרונות מאותה תקופה שבה היינו מחובקים והכל היה ורוד. ושוב, למרות מה שעשה, אני עדיין מוצאת דרכים לסלוח לו. הוא היה חבר שלי חודשיים. שלהם שנה. בטח תגידו שהוא צריך להאמין למי שהוא אוהב, אבל אצלנו לא היה עדיין בסיס.

עכשיו בבית. לא עושה כלום. לא מוצאת תקווה להמשיך. מקווה שלא חפרתי לכם. אבל אלה הם קורות חיי בחודשים האחרונים. מכבש של צער כאב ואלימות נפשית. מקווה שישלכם מקום להכיל אותי :(((