השתחררתי לא מזמן ואני לא מוצא את עצמי עכשיו, מה לעשות?

שלום :)
אז ככה..אני בן 22 והשתחררתי לפני חודש וחצי ועל אף שבאופן כללי לא רע לי ואני כן נהנה מתחושת החופש, יש לי מצבי רוח קיצוניים ומחשבות מבאסות שלא עוזבות אותי.
אני בחור די נורמטיבי לכאורה, יש לי חברים טובים יותר וטובים פחות. אני יוצא, מתאמן בחדר כושר, לומד ועובד. אבל באיזשהי צורה אני מרגיש קצת שונה מכולם. קודם כל חיצונית, אני נמוך יחסית ושעיר. שני הדברים האלה היו דברים שמאז ומתמיד הפריעו לי, יש בי מעין כעס על העולם ש"נדפקתי" גנטית כי אני היחידי במשפחה שקיבל את זה, וגם בין החברים זה גורם לי להרגיש שונה. הם לא יודעים מזה וכמו שאמרתי למראית עין אין בי שום דבר חריג-אני שם מדרסי גובה שמגביהים אותי לגובה ממוצע, ותכלס גם יש ימים שאני נראה טוב. מה שלא עוזב אותי זה המחשבות-לדוגמא הענין של המדרסים-מרגיש לי שאני משקר לאנשים סביבי, למרות שסיפרתי על זה לחברים הטובים ולאקסית כשהיינו יחד(היא לגמרי קיבלה את זה, הבינה אותי ומבחינתה זה היה פשוט שדרוג). מבחינת השיעור יתר, אני שוקל לעשות דילול באזור הידיים והרגליים כי שם זה הכי מפריע לי אבל עוד לא הצלחתי להתגבר על החסם הפסיכולוגי. הכי כואבת לי התחושה שאני מתעסק מדי במראה החיצוני במקום לעשות את הסוויץ המחשבתי שיקבלו אותי כמו שאני כל עוד אני אקבל את עצמי. בד"כ אני םותר את עצמי בזה שלכולם יש את הפאק שלהם שבעינים הוא כנראה גדול וכל אחד עם החבילה שלו. לפעמים זה מספיק.

בנוסף, מרגיש לי הרבה פעמים שאני לא פה ולא שם משום בחינה אחרת. גדלתי בבית מסורתי-דתי אבל אני בחרתי דרך חילונית. הקשר שלי עם הבית מעולם לא היה חזק והיום אני מבין את זה. חסרים לי שורשים. יש לי ערכים וגיבשתי זהות אבל חסרים לי דברים שאני חושב שהייתי צריך לקבל בבית. שלא תבינו לא נכון, קיבלתי הכל ויש לי משפחה אוהבת אבל משהו היה לי חסר. מרגיש לי שבמרכיבים שעושים אותך לבן אדם שאתה פספסתי את הילדות.

אני נכון להשתפר, להצטיין. לא ויתרתי לעצמי ואני מאמין בעצמי. רוצה רק להרגיש את זה יותר ולהבין איך אני מקבל החלטות בחיים שלי ונהיה שלם איתן, מבלי לחשוב מה אחרים יגידו.
יכול להיות שאין פיתרון אמיתי אבל בכל זאת הרגיש לי טוב לפרוק.

אשמח לכל סוג של תגובה.