ניהלתי רומן במשך שנה וחצי עד שבעלי גילה, איך לסלוח לעצמי? איך לא למות מבושה?

ניהלתי רומן במשך שנה וחצי עד שבעלי גילה. אופי הרומן היה בעיקר רגשי, טמן בתוכו המון רוך ועיטוף נפשי, עניין בי כאדם ובגדול, כמו במחקרים- נתן מענה רגשי לחסך הגדול שהיה לי במסגרת הזוגית.
היה גם מגע מיני אבל אציין שזה לא היה העיקר כלל, ולא היה הרבה ממנו יחסית לאורך הרומן. הרומן נשאר בגבולות המשרד בגדול, והוא לא הרגיש לרגע אחד מלוכלך או זול, אלא יותר שני אנשים שהיו חסרים להם המון דברים ומצאו נחמה אחד בשניה ודיברו על עצמם ללא הרף. זה היה מאוד סוחף רגשית והיה נראה כמין סינרגיה מטורפת שאין שניה לה. שנינו הרגשנו שזה אמיתי ודחינו על הסף את קונספט הפנטזיה.
הוא נשוי פלוס 4, אני נשואה פלוס 1. הוא לא אוהב את אשתו (לדבריו, כבר לא כל כך מסקרן אותו אם יש בכך אמת או לא). לאורך הדרך הרגשתי שאני לא הפסקתי לאהוב את בעלי אבל התרחקתי ממנו עוד יותר, כאשר תהליך ההתרחקות ההדרגתי שלנו החל עוד לפני הרומן. הייתי משתפת את בעלי בתחושות הבדידות שלי בתוך הזוגיות, בספקות וחששות לגבי מידת אהבתו כי איננו אדם שמביע את עצמו מטבעו רגשית. תהיתי לגבי המשמעות שלי בחייו, למה בחר בי וכדומה. שאלות אלו נדחו, ולא היה לו כל רצון לעסוק בהן. הרגשתי דחויה למרות שעל פניו חיינו נראו דבש. במהלך הרומן הכעסים שצברתי על בעלי הלכו ותפחו. זו הייתה גם תקופה לחוצה, קניית בית שהשתבשה, נסיונות כושלים להכנס להריון- הכ רווי מתחים, כעסים שמלבים כעסים אחרים. המפלט- מין עולם קטן במשרד בו אני רצויה, מעניינת ובעיקר מעניקה משמעות וערך. צריכים אותי ורואים אותי.
בסוף נכנסתי להריון, והרומן המשיך בעיקר ברמה הרגשית. כן, זה נשמע נורא וזה אכן כך. נסיונותיי הדלים לעצור את זה כשלו, והמשכתי לחפש בעיקר את החיבוק והנחמה מתוך תחושת מצוקה קשה שאני אוהבת את האיש בבית, אבל הוא לא בא אחריי. לא רואה אותי.
ובכן...עד שהוא בסוף גילה. שבוע לפני הלידה. מיותר לציין כמה נוראי היה הכל. רגע הגילוי היה טראומתי וקשה מנשוא, קשה מכל מה שניתן לתאר. ולמרות זאתבעלי התאמץ מאוד לנסות לסלוח והתחלנו בטיפול זוגי, בתנאי שאני עוזבת את העבודה ומנתקת קשר.
במהלך החודשיים הבאים הייתי פשוט שבר כלי, צל של האישיות החיונית של עצמי. עם תינוקת פיצית, עם בעל פגוע וכועס, אכולת פחד מהאיומים שלו להתנקם במאהב, מתקשה להאמין להצהרות שיסלח כי לא הייתי אפילו קרובה ללסלוח לעצמי. הרגשתי נורא. הרגשתי שמה שרציתי בסהכ זה אהבה מבעלי ועכשיו אין לי וגם הסיכוי שתהיה כזו. התכתבתי עם המאהב בכמה מיילים ושיחת טלפון, שנסובו בעיקר סביב הזעזוע העצום והניתוק החד שהיה קשה מנשוא לשנינו. הכל היה נורא. הרגשתי שהוא יהיה נחמתי היחידה והיחיד שיבין. חשתי בושה ברמה היסטרית, פחדתי לצאת מהבית לטיול עם התינוקת כדי לא לפגוש אף אחד. עד שבסוף הבנתי שאני חייבת להגיע להחלטה ולשחרר כי אחרת אאבד את בעלי.
הודעתי למאהב שאני חייבת לתת צאנס לשיקום הנישואים אבל ממש אחר כך בעלי גילה שהתנהל סוג של קשר גם לאחר שהתחייבתי על ניתוק.
ואז הפיצוץ השני היה חזק ועוצמתי. הוא עזב את הבית ודרש להתגרש בהקדם.
עד כאן הכל מובן, הכל ברור. רק מה?
רק אחרי שעזב, אני הוצאתי את הראש מהתחת ולאט לאט חל תהליך ההתפקחות. הסתכלתי על המאהב בעיניים אחרות.ביקורתיות יותר.
רגשות האשמה אכלו לי את הבריאות. הפסיק לי החלב. אין לי רצון במאהב יותר ובמה שהציע.
ומה שהכה בי יותר מהכל זו עוצמת האהבה והערכה שיש לי לבעלי, את המשמעות האמיתית של מה זה לפרק ולהתגרש, את המעשה הנוראי שלי כלפי אדם שכה אוהבת ושממשיך לאהוב אותי אבל לא מצליח לדמיין לסמוך עלי שוב. ואני? כל מה שרוצה זה לתקן.
אני סמרטוט, צל של עצמי, לא תפקודית, מתרפסת בפניו. הוא נחוש בדעתו, אומר שחייב ללכת. ואם אי פעם נחזור זה רק אחרי שיילך. הוא עדיין אוהב, עדין קשור.
תהליך ההתפקחות של להסתכל על הנישואים, על תהליך ההתרחקות, על פרשנות לא נכונה, על האגו ששלט על שנינו, על הריבים, על השיח הלא נכון ותחושת החמצה מטורפת של שנינו. לו רק היינו הולכים לטיפול כשביקשתי, היינו במקום אחר. אבל אני רציתי, הוא עיקם פרצוף, אני נעלבתי והזנחנו.
והעכבר בתוכי נהפך לפיל ופתח בי חלל. החלל התמלא על ידי הקשר האסור.
אני מתקשה לתפקד. המעשה שלי ורגשות האשמה כלפי בעלי ופירוק המשפחה מחקו את האישיות שלי. אינני זןכרת מי אני לפני המעשה. המעשה הוא אני ואני זה המעשה ותו לא. אין חכמה, אין יושר, אין אינטלגנציה, אין שנינות וחוש הומור, אין חיוניות. יש רק בגידה וכאב שגרמתי. זה חותך אותי פרוסות פרוסות ומביא אותי למחשבות אובדניות באמצע הלילה. ממש כאלה. הלוואי שמשאית תבוא ותעצור את הכאב. הוא הלך. הוא רוצה לחזור אבל לא יכול. מפחד להאמין לי שוב, למרות שרואה שמתענה. אינני אדם רע או בוגדני. אבל טעיתי ובחרתי רע כל כך. זה הרגיש אמיתי אבל אחרי הפיצוץ השני נפלו לי כה הרבה אסימונים. אני יודעת שבעלי היה צריך ללכת כדי שאתפקח. כדי שאבין את משמעות המושג אהבה. בעלי אוהב באמת. אינו מביע זאת רבות אבל אוהב במעשיו. אינני עושה לו אידיאליזציה כי הלך. אבל מבינה את הטעויות שלי כלפיו כשבמהלך הרומן הייתי עסוקה לנתח עם המאהב את הטעויות כלפיי. עשיתי אידאליזציה לקשר עם המאהב אבל זה נגמר לי. אפילו שבעלי הלך, אינני רוצה אותו יותר. הוא מסמל עבורי חורבן ומשהו שנראה כמו אהבה אבל זן אהבה בתנאי מעבדה.
אני קוראת באובססיה על שיקום קשרים לאחר בגידה. מכה על חטא ללא סוף. לא מפסיקה לחשוב אפילו לשניה. לא אוכלת. לא ישנה. נראית רע. אומללה ומתקשה לתפקד. מחפשת תקווה. הולכת לפסיכולוגית וכל הזמן חושבת ומנתחת. מנסה לענות על השאלה מה מניע אותי ומה לעשות כדי שלא יקרה שוב. מבינה שהאובדן העצמי, עוד לפני האובדן של בעלי, הוא כואב בכזו רמה, שאני לא אוכל לעבור את זה שוב.
איך...איך...איך לסלוח לעצמי? איך לא למות מבושה? איך לחייך שוב? איך לחזור להיות אדם שגאה בעצמו למרות המעשה נוראי? איך? איך לרצות לחיות?