היא עדיין חסרה... אני לא רוצה שנחזור, אני לא רוצה את הארס הזה בחיים שלי

אני בארץ כבר חודשיים. אחרי טיול של שבעה חודשים במזרח. לפני הטיול עבדתי שנה מהשחרור.
מסוף השנה הראשונה עד ליום של הטיול הייתי בזוגיות עם בחורה מדהימה, שבזכותה הכל התחיל.

זאת היתה זוגיות ככ קשה. אנחנו מכירים בתור ידידים כמה שנים אחורה, ויום אחד החליטה שהיא עושה צעד ורמזה שהיא רוצה שניפגש. הבנתי את הרמז ומאותו המפגש, אותו הערב הפכנו לזוג כמעט שלוש שנים.

הסקס נכנס נורא מהר ואחרי כמה שבועות משהו בגוף שלי נבהל, ככה אני זוכר את זה, ואמרתי לה שזה לא מתאים לי. היא התבאסה ואחרי כמה זמן התקשרה להגיד לי שהיא חושבת שאני עושה טעות ושאם אני לא אנסה אולי אפספס משהו טוב.
נראה לי שהתאהבתי בה ברגע הזה. הייתי עם בחורות אחרות לפני אבל משום מה מכולן התחמקתי ולא רציתי להתקדם, אבל הנחישות שלה הדהימה אותי. בלי משחקים בלי חארטות. רצון טהור.
היא היתה רבה עם אח של ואבא שלה, ילדה צעירה בת 17, אני חייל בן 20 בחיל קרבי, שיתנו לה להישאר אצלי, שיסמכו עליה. עצמה שלא הכרתי בנשים לפני כן.

הדברים התפתחו מדהים, היינו באותו הראש בכל כך הרבה דברים. פשוט מבינים אחת את השני. השיחות הארוכות בטלפון, הרגע ההוא שאנחנו יושבים במסעדה, מחזיקים ידיים על השולחן ופשוט בוכים מצחוק. אין מה להגיד הייתי מאוהב, בעננים. אקסטזה במלוא מובן המילה.

פתאום שוב נדלקה לי, לא מצליח להבין מה זה. אבל לאט לאט הבנתי. היא סגורה, עצורה, מכונסת מאוד בעצמה. אני סוגר 17 בבסיס מדברים בטלפון ובהודעות כל הזמן אבל אני אף פעם לא מרגיש חום. הכל טכני, הכל מכאני, אין שום רמז לאהבה.
כשאנחנו במיטה היא מחזיקה לי את היד קרוב ללב שלה תוך כדי שאנחנו נרדמים, אבל במילים אין כלום.

בהתחלה היא היתה אחרת, פעם נסעה לבקר אותי בנתניה בקורס מכים, הביאה חטיפים, איזה כיף שמישהו דואג לך ככה, גורם לך להרגיש מיוחד ככ. אבל אני טמבל חרמן, רק חושב על סקס כל הזמן. בלי לשים לב בכלל, כל הזמן נגיעות רמיזות. הכל התחיל מהסקס ובאופן אוטומטי הייתי מרוכז בזה ככ. זוגיות ראשונה, אתה באטרף של חרמנות במיוחד בתור לוחם. אבל היא לא כזו, היא נותנת לי ליזום ושותקת. תמיד תמיד שותקת, לא מנסה בעצמה, רק נותנת לי להוביל. וכשאני לוחץ אני לוחץ חזק. אני בן אדם מיני, לא מכור, אבל מיני. אוהב להשקיע, לפרגן במיטה. חשוב לי שהיא תהיה מרוצה.

עם הזמן הדברים רק נהיו גרועים יותר ויותר. חוץ מגילויי החיבה מצידה של האהבה הראשונית לא היה כלום. הכל נעלם. אין אני אוהבת אותך, אף פעם. אין אני מתגעגעת אין אתה חסר לי אין לי כלום. לא יוזמת בילויים, לא יוזמת במיטה , פשוט אדישה להכל.

זה התחיל לאכול אותי יותר ויותר. למה את כזאת, למה את לא מנסה. את אוהבת אותי בכלל? אז למה את ככ סגורה. זה פשוט, זה ככ פשוט להגיד לבן אדם שאתה אוהב אותו, כשאתה. אוהב אותו.

ואז נכנסים עוד דברים לתמונה. היא לא יודעת להסביר את עצמה אז אני תמיד עומד מול קיר שלא מתקשר.

הבטחתי שאני אגיע למסיבת סיום שלה, לא נתנו לי. אז ברחתי. הבטחתי לא? אני אוהב אותה נכון? אז מה זה לסגור שלושים יום כדי לשמח אותה? כלום ושום דבר. אז ברחתי. קיבלתי ריתוק. לא מספיק שזה שלושים יום זה גם במקום הכי מחורבן בעולם. מ-ום ששנאתי כל דבר בו. אז למה כשאני מבקש ממה לעשות שיחת וידיאו התשובה שלה היא לא? למה? ככה. אין לה סיבה פשוט לא ותתמודד. ככה אני.

המצב הזה המשיך ככה המון זמן. בלי הסברים בלי סיבות. אני רוצה משהו, אין לה בעיה להגיד לא. לחברות שלה, זה תמיד כן. זה הרס אותי.
הרי זוגיות זו שותפות לא? ניתנה הדדית, רצון לשמח את בן הזוג. אז למה ככ קל לה להגיד לא? היא הרי רואה שאני משחרר כשהיא באה לקראתי.

אחרי ככ הרבה פעמעים כאלה, מריבות כאלה, האשמות, השוואות, מילים קשות, בגדתי בה. לא יכלתי כבר. כעסתי ככ. אני מנסה להיפרד ממנה לפני הבגידה והיא מתחילה לבכות. מרסקת אותי עם כל דמעה. ואני ישר חוזר אליה. אני מנסה שוב להיפרד כמה זמן אחרי, היא אומרת לי שהשתחררתי אז אני זורק אותה. סיימתי להשתמש. אבל לא, אני אוהב אותך. אבל זה ככ חד צדדי, אני ככ מובן מאליו שזה אוכל אותי. למה חיכית שאני אבגוד, קומי ולכי. זה בסדר. כבר ניסיתי להיפרד, את לא רצית. את גם לא אומרת לי שאת אוהבת אותי, רק אומרת גם אני. תמיד גם אני. לא מעבר. ניסיתי הכל אבל את פשוט לא מסבירה את עצמך, את קיר. חסומה לגמרי.

היא התעקשה שנהיה ביחד עד הטיסה. ואני שואל למה, למה את כזאת עקשנית. אבל אין תשובה. רק להישאר עד הסוף. למרות שאנחנו כבר מלאי ארס אחד כלפי השני, אומרים אץ הדברים הכי מכוערים שאפשר. שונאים ואוהבים בו זמנית.

היא באה איתי לשדה, ישבה איתי. לא אמרה מילה. כאילו היא מחכה שאני אעלה למטוס כדי שהיא סוף סוף תשתחרר מהעול שהוא אני. מחכה לברוח מזירת המלחמה שהיחסים שלנו הפכו להיות.

מהרגע שעליתי למטוס, אנחנו אויבים. אני מנסה להתקשר אבל היא שינתה עור. היא קשה, היא מגעילה, היא שונאת אותי פשוט.

אני כבר חודשיים בארץ. תשעה חודשים מאז הטיסה, שאני נושם אותה בכל רגע. עדיין מנסה להבין, עדיין מנסה ליצור קשר. היא עדיין שונאת, לא מסוגלת אפילו לענות לטלפון.

אני לא רוצה שנחזור, אני לא רוצה את הארס הזה בחיים שלי. אני לא רוצה להיות בזוגיות שהיא ההפך המוחלט מכל דבר הגיוני ובריא. אבל עדיין כואב לי. כואב לי שמאוהבים הפכנו לאויבים. נמאס לי מהאשמה העצמית, מהניתוחים האין סופיים.

למה זה חייב להיות ככ מכוער?



מצטער על מבול המילים, אני אבוד בסיפור של עצמי.

אשמח מאוד לשמוע אתכם.

תודה על הקריאה, אם למישהו תהיה סבלנות לזה.