מתחרטת על כל הזמן שבזבזתי לידו ושהתחתנתי איתו

שלום. אני נמצאת במצב של אין מוצא מבחינת הזוגיות חוץ מלסיים אותה. וזה כי כבר ניסיתי הכל, כל דרך אפשרית בשביל שהדברים ישתנו וזה פשוט לא הולך כי אני היחידה שמנסה ומשתדלת. אני נשואה לבחור ואנחנו יחד 9 שנים, מתוכם שנתיים נשואים והשאר חברים. תמיד היינו שונים זה מזו מאוד אבל אהבנו באמת ולא רצינו לוותר ואף התחתנו בסוף. הזוגיות תמיד הייתה מלאה בירידות ועליות ולא היה אף תקופה של יציבות. והריבים הם תמיד על אותם נושאים שחשבתי בתמימותי שאחרי הנשואים הם ייעלמו כי הוא יתבגר ויתאפס על עצמו אבל שום דבר לא השתנה, להפך הכל מפריע לי יותר עכשיו כשאנחנו נשואים. הוא נוטה לשקר בדברים הכי קטנים, הוא נוטה להיעלם בתירוץ שכואב לו הראש והוא לא מרגיש טוב אחד הדברים שהכי מחרפנים אותי, מה הטעם בזוגיות ונשואים אם הוא נעלם מתי שבא לו והכי מפחיד שהוא כל פעם מחדש לא מבין איך אני בכלל רבה איתו על זה כי הוא לא הרגיש טוב( אנחנו לא גרים יחד, עוד דבר שמוסיף להכל למרות שההתנהגויות האלה היו קיימות גם כשגרנו יחד), הוא נוטה לתרץ תירוצים ולהמעיט בטעויות ובפשלות שלו, הוא תמיד יחפש במה להאשים אותי חזרה ולא יקח אחריות על מעשיו, הוא לא מקשיב לשום דבר שאני אומרת, יש לו נטייה לישון כל כך הרבה עד כדי כך שהוא לא קם כמעט אף פעם לדברים שקבענו והוא יעדיף לישון במקום לבלות זמן יחד והוא תמיד יתעצבן וייתמם ולא יבין למה אני רב איתו על כך, וככה בעצם כל הקשר מתנהל הוא עושה טעויות פוגע ושובר אותי , יבוא יגיד שהוא מצטער ואני כמובן שלא מקבלת את זה כי כמה אפשר לחזור על אותם דברים שעושים לי ולנו רע וברגע שאני את ההתנצלות אז הוא הופך לזבל (סליחה על הביטוי הוא פשוט מתנהג ככה) ומסנן אותי, טוען שאין לו על מה לבקש סליחה בכלל ושהוא לא עשה כלום, נעלם, לא מתייחס להודעות שאני שולחת. וככה נראה כל ריב בינינו שאני למרות שלא אני טעיתי מתקשרת מחפשת אחריו מרוב עצבים שהוא לא מתייחס וכל השנים שעברו אני פשוט לא הופכת להיות אדישה לזה וזה כואב לי בדיוק כמו הפעמים הראשונות. וזה עוד בקצרה הוא עושה טעויות מאוד משמעותיות עד כדי שהטוב שקיים נעלם ביניהם. אני מוצאת את עצמי בלי אנרגיות , עצובה, ממורמרת ממש , חסרת מוטיבציה והזוגיות הזו משפיעה עליי בכל תחום בחיים שלי לרעה, אני לא מתפקדת מרוב שאני עסוקה במריבות אתו וברע שהוא עושה לי בלי הפסקה. זה מרגיש שהוא לא מפחד לאבד אותי כי איימתי כל כך הרבה פעמים וזה עזר רק לאותו רגע ואחרי כמה ימים שוב נעלם,שוב מבריז,שוב מתעלם, שוב פוגע. זה נראה כאלו אין קליטה במוח שלו למה שאני אומרת לכל הבכי שלי, הוא מצידו טוען שאני קשה מידי, לא מוותרת ורבה על כל דבר קטן, האם לא מספיק לו שאני אומרת לו שהדבר הקטן עבורו בשבילי הוא גדול? לא יודעת אם ללכת על זה ולהתגרש ויהיה לי שקט נפשי לפחות ,ואוכל לחיות בשקט ולתפקד. כל כך נמאס לי שהוא הורס לי כל חג ,כל סופ"ש וכל יום. כל כך נמאס לי מההשפעה השלילית שלו עליי.