בדידות ביום ההולדת איך להתמודד?

קודם כל תודה רבה שאתם מקשיבים לי. אני רוצה לפרוק קצת את כאבי. מאז היסודי בכיתה ד׳ עשו עלי חרם חברתי ומאז אני חיה בבדידות מבחינה חברתית וזוגיות
הייתי אז בת 10 והיום אני חוגגת יום הולדת 22
12 שנה עברו מאז.. בזמן הזה פספסתי הרבה חוויות חברתיות הנאה צחוקים וכיף. זה קצת מוזר לומר אבל 12 שנה אין לי חברים. 12 שנה של בדידות חברתית
מצבים חברתיים שחבר׳ה בני גילי מכירים וניראה להם כבר בשגרה כמו יציאות בסופש אני אף פעם לא חוויתי כי חוץ מהחברים שהיו לי עד כיתה ד' מכיתה ד' ועד עכשיו אין לי חברים בכלל. מיותר לציין שגם זוגיות לא חוויתי אף פעם.. זה פשוט בא ביחד שאין לי חבר׳ה ולכן אין לי איך להכיר חבר.
לצערי הרגעים הכואבים ביותר הם בסופש כשההורים יוצאים והאחות הקטנה בת 18 יוצאת ואני לבד בבית על המחשב או עושה סיבוב לבד בשכונה. רגע כואב נוסף הוא יום ההולדת. בכל יום הולדת אני רק נזכרת כמה אין לי עם מי לחגוג וזה רק כואב יותר ואני מחכה שיגמר.
אין מי שיתקשר או יסמס מזל טוב. אין חברים שישקיעו עליך מסיבת הפתעה. אין מי שיתן מתנה. אין מי שיחבק שיתן מילה טובה שיגיד מזל טוב וזה כואב.
היום לצערי זה כאב כפול גם סופש וגם יום הולדת 22 שלי. בדכ ההורים והאחות נמצאים להגיד לי מזל טוב
והם המזל טוב היחיד שלי אבל הפעם הם טסו לחול
ואפילו את זה אין. ניסיתי להתאפק כל היום אבל הערב
בדיוק 10 דקות לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט.
נאנקתי מכאב. מיותר לציין שהדמעות זלגו. אני בדכ לא אוהבת לבכות בטח לא ליד ההורים כדי לא להכאיב להם יותר מדיי. כי אני יודעת כמה זה כואב להם אפילו שמעתי אותם מדברים בינהם חוץ מזה אימי חלתה בסרטן ואני לא רוצה לגרום לה צער.. אז כשבאלי לבכות אני סוגרת את הדלת בחדר נכנסת מתחת לשמיכה ובוכה בשקט בלי שישמעו . לפעמים אני מצליחה להתאפק ולפעמים זה אפילו טופס אותי ברחוב הדמעות..
זה כואב. כי להיות 12 שנה בלי חברים זה קשה.
גם אני מייחלת שיהיו סביבי אנשים שיאהבו אותי שיהיה לי עם מי לבלות בסופש. עם מי לצחוק. עם מי לחלוק סודות . מייחלת לרגע שבו אוכל לעלות תמונה לאינסטגרם עם חברים . מייחלת ליום הולדת שתבוא שיהיה לי עם מי לחגוג ולא הוריי ואחותי. שיהיה מי שיגיד לי מזל טוב. שהדמעות יהפכו מדמעות עצובות של כאב לדמעות של שמחה של התרגשות. מייחלת לרגע שיהיה לי גם חבר שיאהב אותי לצד החברים. חבר שנוכל להעניק אחד לשני.
לאחרונה ניסיתי לשנות את המצב נרשמתי לחוגים לתוכנית מנהיגות לכל מיני מקומות להכיר חברים...
אבל לא ככ הלך.. לא כולם היו בני גילי.. היו כמה..
ולא תמיד הלך עם מי שכן.. הצלחתי ליצור שתי חברויות
( אם בנים לא בנות כך יצא למרות שאני מאוד רוצה גם חברות ) אז בשלב מסויים הם הראו ריחוק ועכשיו עם אחד אין כשר ואם השני מעט..
בקיצור לא הצלחתי כמה שלא ניסיתי לשנות את המצב וכבר הייתי בטיפול פסיכוחוגי לא עזר..
הפסיכולוגית רק הגדילה לי את הצלקת ( בלי לפרט )
מאז החרם החברתי בכל יום במשך 12 שנה אני מבקשת משאלה אחת להפסיק עם הדמעות ושיהיו לי חברים ועכשיו גם זוגיות. אני מאוד מקווה ומייחלת שהפעם זה יתגשם. שאלו יהיו הדמעות האחרונות שלי.
אשמח לעזרה מה לעשות? איך כן למצוא מסגרת חברתית בגילי אם אנשים שבאמת רוצים להיפתח ולהכיר עוד חברים? לא רוצה יותר לדמוע לא רוצה יותר את העצב. אבל יש לי תקווה שכן יהיו לי חברים