מה המפתח ליצירה מדיכאון?

שלום לכל הגולשים שעושים פה עבודת קודש, ונכנסים לשאלות כאלו, שהן לא בדיוק שיא האופטימיות והתענוג לקריאה.

שמי יואב (בדוי), ואני בתחילת שנות ה20 לחיי.
אני סובל מחרדה, ודיכאון. אבל יותר מהכל אני סובל.

לא נולדתי לנסיבות סימפטיות. עברו עליי הרבה תלאות, אסונות אישיים ומשפחתיים.

התפתחו אצלי חרדות מגיל צעיר. המשפחה השיפוטית והביקורתית שבה גדלתי, לא הקלה עליי.
קיבלתי מעט תמיכה, ומעט הערכה.

למרות כל אלו, רוב חיי הצלחתי להפגין הרבה הצלחה בתחומים לימודיים.

דווקא בגלל שהיו לי הישגים יבשים שאפשר לכמת, היה קשה לראות שמשהו לא בסדר.

הייתי תמיד מודאג. היו לי פחדים נורמליים, אבל הם העסיקו אותי, והשפיעו עליי.
פחדתי להיתקע במעלית, ללכת לאיבוד, או להיות מעורב בתאונה. גם הפחד שיפרצו לנו לדירה העסיק אותי.

ההורים שלי הזהירו אותי בתכיפות מהדברים האלה.
אני מניח שהם רצו שאזהר, ואהיה מודע לסכנות.
אך לחצות את הכביש, לנעול את הדלת אחריי, או להיצמד להורים שלי בזמן שנמצאים בחוץ, אלו דברים שידעתי לעשות מצוין מאז ומתמיד.

עברו השנים, והחרדות התגברו. אני יכול לומר ששנות הנעורים היו קשות מנשוא.
התמכרתי להסחות דעת. ספרים, מחשב, טלוויזיה.

הקשיים המנטליים והחרדות הפכו לחלק מהשגרה.
לא יכולתי להתרכז בשיעורים. פשוט לא יכולתי. גם לא יכולתי לגשת למבחנים. הראש שלי היה במקומות אחרים.

אחרי זמן מה הגעתי לעולם של פסיכולוגים, פסיכיאטריים, וכדורים.
הראשונים עזרו במידה הראויה להערכה.
האחרונים גרמו לי רק ליותר נזק.
התיוג בתור "חולה נפש" פגע בי מאוד. מי שלא היה שם, לא יבין את ההבדל התהומי בין היחס שמקבל כל מי שיש לו בעיה רפואית אחרת, ולמי שיש בעיה נפשית. (שהיא רפואית בבסיסה)

נשארתי עם הרבה דאגות, גם לאחר, ובמהלך התהליך משמעותי וחיובי שעברתי.

אני מאוד רוצה לעזור לעצמי, ואני אף פעם לא יושב בחיבוק ידיים, למרות השליליות שנדבקת, ולא מרפה.

כל החיים בחרו בשבילי, ולא הייתי בשל מספיק בשביל לעמוד על שלי. בשנה האחרונה הערתי את עצמי, ונתתי את כל כולי בכמה תחומים שהיו חשובים לי, ונשאתי הרבה פירות.

חרדות מסוימות כבר לא קיימות. עם השאר, אני עושה עבודה משמעותית בעזרת הרבה ספרים ומאמרים.
הצלחתי להאיר במעט את הערפל הסמיך שמקהה את החיים כפי שהם.
לדמיין חיים מאושרים... בסביבה אחרת, עם אנשים אחרים.

זה רק ההרגל העתיק הזה של לשקוע במחשבות, בהסחות דעת, שפשוט לברוח מה 'כאן ועכשיו'.
להתרכז בהווה זה כואב לעיתים קרובות.

אם יש למישהו תובנה לחלוק, עצה טובה,
אני יותר מאשמח לשמוע.