אני בדיכאון האם אני אמורה לפנות לפסיכיאטר?

אני יודעת שאתם לא הסמכות להגיד לי אם אני צריכה טיפול פסיכיאטרי או לא.. אבל אני מפחדת ללכת לפסיכיאטר, אני אפילו לא יודעת למה.. ואני רוצה לשמוע חוות דעת, אם אני צריכה לנסות לדבר עם כזה.
הלכתי לפסיכולוגית שבהתחלה לא אמרה לי את זה אבל חשבה על כך שכדאי לי לפנות לפסיכיאטר ולברר לגבי טיפול פסיכיאטרי ובסוף היא אמרה לי והציעה לי ללכת, כדי לטפל בדיכאון (אם מה שיש לי זה באמת דיכאון בכלל).
עכשיו, כן יש סיפור עם מצב רוח מדוכא, אבל לפי מה שקראתי ולפי מה שאנשים שחווים את זה בעצמם מספרים, זה לא קרוב בכלל לדיכאון קליני או דיסתימיה, ולא יודעת עד כמה זה באמת נורא שאני צריכה כדורים- שאני גם מפחדת לקחת בגלל תופעות הלוואי והנזק שלהם על הגוף... וזה נראה לי שמה שאני עוברת זה כלום לעומת דברים אחרים.
יש שבועות שמצב הרוח שלי בסדר, יש ימים בודדים שמצב הרוח שלי נפלא, ויש שבועות שמצב הרוח שלי מדוכא- בלי סיבה, בלי שבכלל קרה משהו, ורוב תסמיני הדיכאון מופיעים, אמנם לא כולם- ואני עדיין מסוגלת לתפקד (פשוט עם קושי), ויש ימים שאני מוצאת את עצמי פשוט לא רוצה לחיות, שנמאס לי. שאני מסתכלת בחלון, והדמעות מתפרצות, כי אני כל כך שונאת את העולם, כל כך שונאת את עצמי, ואני לא רוצה לחיות את זה יותר, והכל מרגיש לי חסר טעם, לגמרי חסר טעם.
ובכללי השקפת העולם שלי היא שהחיים הם חסרי טעם, אבל המחשבה הזאת לא משפיעה עליי כל כך רוב הזמן, רק באותם הימים שזה מגיע לשיא.
ואף פעם לא היו לי מחשבות אובדניות על אשכרה לעשות מעשה ולגמור עם זה, ואף פעם לא היו לי מחשבות על פגיעה עצמית. והימים האלה שזה מגיע לשיא, הם לעתים רחוקות יותר.
זה בא בתקופות, שהתחילו בגיל 14. פעם בכמה חודשים היו כמה ימים רצופים שהרגשתי מדוכאת מאוד, ובימים האלה התחלתי להיות הרבה יותר מרוחקת ומתבודדת. עם השנים הפערים בין הימים האלה הצטמצמו, היום כל חודש יש בערך שבוע ופה ושם ימים של אותו מצב רוח מאוד מדוכא. והתאבון בימים האלה יורד, קשה לי להתרכז, קשה לי לחשוב בבהירות, אני חסרת אנרגיות, מרגישה מיותרת, חסרת משמעות בעולם, חוסר רצון לתקשר עם אנשים, ואני לא כל כך עושה משהו עם עצמי- אפילו מזניחה את עצמי, לא איכפת לי מכלום, ורק מסתגרת בחדר חשוך עם המחשב, או מנסה להירדם..
רוב הזמן כשאני מדוכאת אני עצובה. אני מרגישה ריקנות לעתים רחוקות יותר. כשאני מרגישה ריקנות אני יכולה לנסות להעסיק את עצמי במשהו שהיה מהנה בשבילי פעם, אבל זה ירגיש לא שונה מאשר סתם לבהות בתקרה. זה כאילו אותו הדבר. מרגיש כמו חור בגוף שלי ששואב כל רגש. וזה בלתי נסבל. זה נוראי.
אבל רוב הזמן אני יותר עצובה. וכשאני עצובה אני כן מסוגלת עדיין להנות מדברים, אבל במידה מסוימת פחות, וזה יכול קצת להעביר את העצב לפעמים, להעסיק אותי ממנו- וכשזה נגמר העצב חוזר. והאמת שאני לא בהכרח רוצה להעביר את העצב, פעם חשבתי שזה מוזר אבל הבנתי שלא ושזה נפוץ- העצב ממכר. הוא גורם לי לרצות לשקוע בתוכו עוד יותר... אני באמת לא יודעת למה. אבל כשאני שקועה בעצבות אני לא בטוחה שאני באמת רוצה לצאת מזה.
עם כל זאת, יש שבועות שמצב הרוח שלי באמת בסדר, הם אפילו יותר מהזמנים של מצב הרוח המדוכא. יש אפילו ימים שאני מרגישה טוב מאוד עד מאושרת, למרות שזה קורה לעתים רחוקות יותר. אלה יותר רגעים מאשר ימים.
אבל מצבי הרוח הדיכאוניים מאוד הדאיגו את הפסיכולוגית ואת אמא שלי, והפסיכולוגית (דיברתי איתה על זה) הציעה לי ללכת לפסיכיאטר. שכמו שאמרתי, אני חוששת ללכת... ואני גם לא רוצה שזה ישמע לפסיכיאטר שאני ממציאה בעיות מאחר וזה לא מתקרב לבעיה שבאמת אפשר להגדיר אותה כדיכאון (כמו דיכאון קליני, דיסתימיה וכו').
למרות שאולי זו טעות שאני משווה בין בעיות שונות.
אבל אני גם בן אדם מאוד רגשן בכללי. אם זה סתם מצבי רוח משתנים מאוד מאוד ולא שום דיכאון ושום כלום, פשוט אופי?
לפנות בכל זאת לפסיכיאטר? זה בכלל נשמע שאני צריכה?
תודה רבה לעונים...
ואני לא אמשיך ללכת לפסיכולוגית אגב, היה אמור להיות לי טיפול איתה כדי לטפל בבעיה אחרת (לא במה שתיארתי כאן), אבל אי אפשר כרגע מסיבות מסוימות.