אם אחפש ממש טוב, אצליח להתמקד על משהו (=לא)
אני מקווה שאצליח לבטא הכל בצורה מושלמת.
כשהייתי מאוד קטנה(0-3) העריצו אותי והייתי פשוט ילדה מיוחדת חייכנית,יפה,ושמחה בצורה מיוחדת למינה. כשהתחלתי לגדול, המשכתי להיות שונה, אבל הפעם פחות לטובה (בעיניי אחרים) למה? מגילאים 4-12 התחלתי לגדול, בוא נגיד, לא נכתב עליי הילדה הכי יפה בגן. אמא שלי הרשתה לעצמה משום מה, להתנכל עליי ולטפטף לי לראש השוואות לאחרים. למשל: זו צורת פנים טובה יותר משלך. זה צורת האף האידאלי, לעומת שלך שהוא מאוד רחוק מזה. וכהנה וכהנה.
מילא, פרגונים,עידודים ,חיזוקים, אבל שום מזה לא היה, גם לא מאבא.
גדלתי ילדה חזקה ודיכאונית , כשאבא תמיד הגן עלי איכשהו, וניסה לרצות ולשמח אותי. [פאקינג ילדה!!]
מאז התפתחה בי שנאה ליצור שלי :אמא שלי , וכל שירי האימהות למיניהם, ממש לא מדברים אליי.
עכשיו אני בוגרת, ומבינה שיש אופי לאנשים, שכל וכו'... השנאה כבר לא משפיעה עליי.
אבל, ההשוואות לאחרים לא נפסקות, ותמיד ארגיש נחותה חיצונית, לא משנה כמה יתחילו איתי או יסתכלו או יחמיאו. התפישה שלי כלפיי עצמי מעוותת , אני רוצה לראות את הטוב ואת הלא טוב באופן פרופורציונלי לחיים.
מה גם, וזו הנקודה הכי חשובה, שאני פשוט חסרת ביטחון להוציא את היכולות הענקיות(!!!) שלי כלפיי חוץ ז''א ליד אנשים, תמיד יהיה את הקול בצד שיגרום לי להרגיש סמרטוט.
אתם מבינים? עד גיל 3 לא הייתה סיבה להעליב, וגם לא סיבה להחמיא ( אני לא זוכרת) אבל מאז, אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה...
מיואשת מחיי
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2026