העליה שלי לארץ בגיל 5 משפיעה עלי עד היום בכל כך הרבה מובנים ולא נותנת לי מנוח

תמיד שאלתי את עצמי כמה דברים שקרו לי, לאנשים בילדות משפיעים על חייהם הבוגרים? האם ההוא שלא מצליח להיות רציני בקשרים ראה את משפחתו נקרעת בהיותו ילד? האם ההיא ששוכבת עם המון גברים חוותה העידר חום או דמות אבהית ?

הסיפור שלי מתחיל בעלייה לארץ בגיל 5, למרות גילי הצעיר אני זוכר את התקופה הזו כאילו הייתה אתמול.. הפחד, ההיסוס, השפה, המנטליות למרות כל זה התאקלמתי נורא מהר, אני לא אוהב להישאר מאחור

המעבר לארץ הייה קשה לא רק לי כמובן הגענו 4 נפשות אמא, אבא אחי החורג (אותה אמא) ואנוכי.
המצב הכלכלי הייה לא קל אמא שלי עבדה בתור מנקה ואבא שלי נע בין עבודה לעבודה. אחי הגדול כמו שאתם יכולים הכל בעבע כמו בסיר לחץ שתכף מתפוצץ, התחלתי לראות את המשפחה נקרעת לי מול העיניים, אלימות וריבים היו רק חלק מכל הפיצוצים, לא פעם אבא שלי הרביץ לאחי החורג ואני בסך הכל ילד הייתי צריך ללכת לחפש אותו ואת אבא שלי שגם סוג של ברח מהבית.

הבנתי בגיל צעיר מאוד מהם החיים וכמה הם קשים ומלאי אכזבות, ריבים ונתק.
בורכתי באינטלגנציה רגשית גבוהה מאוד, מה שלא תרם באותה תקופה לצער ולכאב שחוויתי, ההפך זה רק העצים את הכל, הייתי מסתגר בחדר, מעדיף להיות בבועה המוגנת שלי

בהמשך אחי שהייה גדול ממני עזב את הבית וחזר לארץ ממנה באנו. בלי להסביר לי למה ואיך יום אחד נשארתי לבד בתוך כל הכאוס הרגשי הזה, הרגשתי כאילו אח שלי מת. לא ראיתי אותו כל כך הרבה שנים ונשארתי פשוט ריק בלי יכולת להבין מה קרה ואיך בחיים אנשים יכולים להעלם בשנייה. כל מה שנראה יציב פשוט מתמוטט ברגע..

מעולם לא הכרתי חיי משפחה תוססים, מלאים. הינו בארץ בלי משפחה חגים הינו עושים עם חברים של ההורים שלי או לא עושים בכלל, כל כך התגעגעתי למשפחה לדודים בני דודים סבא סבתא, לא הייה לי שום דבר מזה, רק חור בלב..

השנים עברו והגעתי לגיל 18 בעזרתי ובהסכמתי אמא שלי החליטה להתגרש מאבא שלי אחרי אינספור ריבים, מכות (שהייתי עד ואפילו הואשמתי בחלק מהאלימות הזאת)
הייתי מאוד קשור לאמא שלי אבל מאוד מציאותי ומוכן לקחת על עצמי שהם יתגרשו כי זה בלתי אפשרי כבר. מה שלא ידעתי זה שהיא תעזוב את הארץ, היא ברחה מהארץ וכל מי שידע על זה הייה, כמובן אני.. הייתי צריך להסתיר מאבא שלי שאשתו תכף בורחת מהארץ בלי להשאר עקבות, לקחתי על עצמי תפקיד גדול. הפעם היחידה שהתמוטטי בבכי ממש כמו בסצנה בסרט זול, הייתה בתקופה ההיא. הלב שלי נקרע בפעם השנייה, כמה החיים שבריריים כבר אמרתי ?

בשביל להוסיף פלפל לכל הסיפור גילו לאבא שלי מחלת כבד רצינית מה שאמר אי יכולת לעבוד, לפרנס ובגדול להיות משותק במיטה, נשארתי בלי אח גדול בלי אמא ועם אבא חולה שלא מדבר איתי, בלי כסף ובקושי עם אוכל בבית כל זה בזמן שאני לוחם בצבא.
כמובן שיצאתי מלוחמה, עברתי מספר בסיסים, טירטורים בלאגן ולבסוף התחלתי לעשות יומיות בבסיס שנמצא שעה ממני.

זוהי הילדות שלי מאוד מאוד בקצרה, המון אמוציות והתבגרות סופר מהירה החיים השאירו לי המון צלקות בגיל צעיר שהייתי צריך ללמוד לחיות איתן בגיל בוגר יותר.
בעזרת המון ביקורת עצמית וניתוח המצב פתרתי המון בעיות שנוצרו עקב כך.

בגיל 25 אני הרבה יותר מודע, שלם ויודע להתמודד אבל לפעמים העבר שלי קופץ לי בראש ומכניס אותי למערבולת של רחמים עצמיים.. אני עדיין מתמודד עם חרדות חברתיות קטנות, ובעיקר חרדת נטישה ענקית שלא עוזבת אותי, לא מאמין בקביעות, עובר מדינות, ערים.. לא מבטיח לאף אחד שום דבר וחי בשביל עצמי..

כיום אני בן אדם חזק מאוד, החזקתי את ההורים שלי על הרגליים לבד, אני עובד ומשכיר דירה והכל על פניו בסדר. אבל לפעמים כאילו הילד שבי רוצה לקבל חיבוק עצום ופשוט להתפרד בידיים של מישהו, לשמוע שיהייה בסדר ומה שהייה הייה.
אני כל כך זקוק לחיבוק הזה ולהרגיש שיש לי סוף סוף רגע של נחת טהורה.