קשה לי עם העולם

שלום לכולם.

אני כותב פה כי קשה לי ואין לי כל כך איך ואיפה להוציא את זה. קשה לי כבר לשמור דברים בבטן, וגם את זה אני לא עושה כל כך טוב כי רואים עליי את הדיכאון, אני לא עושה עבודה כל כך טובה בלהסתיר את זה.

על פניו יכול להיות שאם תראו אותי ברחוב או כשאני במצב רוח סביר תחשבו שאני בנאדם סבבה ונורמלי. אומנם תראו עליי שאני לא מוחצן וקצת ביישן, אבל יש לי חברים, אני עובד בסטארט-אפ מגניב, יש לי אוטו, אני גר בעיר הגדולה והתוססת, המשפחה שלי אומנם לא עשירה אבל מעל הממוצע, אני נראה טוב, בקיצור מבחינה חומרית וחיצונית תחשבו שהחיים שלי דבש ושטוב לי.

אבל ההיפך הוא הנכון. רע לי. מאוד רע לי. אולי לחלקכם אני אשמע עכשיו כמו איזה ילד מפונק, אבל זה יהיה רחוק מלהיות נכון. מה שיש לי נקרא חרדה חברתית, שאני מודע אליה שנים ומטופל בה אצל פסיכולוגית שעזרה לי מאוד לאורך השנים ועדיין עוזרת, אבל אני עדיין רחוק מלהתגבר על זה ואני בספק אם אי פעם אצליח לגמרי.

הילדות שלי לא הייתה כל כך נורמלית מסיבות שלא ארחיב עליהן, רק אגיד שאבא שלי רוב הזמן כמעט ולא היה בבית ואני ושני האחים שלי נשארנו בדרך כלל בבית עם אמא לא ממש חזקה נפשית (בלשון המעטה) שגידלה אותנו, אבל לא זה נושא החפירה שלי.

אני כבר לא יודע מה לעשות עם חוסר הביטחון שלי. אני מרגיש אפס מאופס ליד כל בנאדם, וכשאני אומר כל בנאדם, אני מתכוון לזה. יש לי כל הזמן רגשי נחיתות נוראיים, אני כל הזמן חושב שהבנאדם שמולי שופט אותי וחושב עליי דברים שליליים ואני רוב הזמן עסוק בלרצות את כולם. בלהיות הותרן הנחמד, אני תמיד אהיה זה שלמשל בעבודה יגיד "לא, לא מפריע לי, בכיף אני אשאר לעבוד יותר מאוחר כדי שאתה תוכל ללכת הביתה". למרות שאני לא באמת רוצה, אבל אני רוצה שיאהבו אותי.

כשאני מדבר עם אנשים בעבודה שהם בתפקידים סמכותיים, אני בכלל קופא, אני מפחד פחד מוות שהם בוחנים אותי וחושבים שאני טמבל. בעיקר כשאני רואה איך הקולגות שלי מסתחבקים איתם ואני אומר לעצמי "אלוהים, איך לעזאזל הם עושים את זה?!?!". זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר פגום.

בישיבות בעבודה - למרות שיש לי מה להגיד על הרבה דברים, אני כל הזמן בטוח שאם אני אגיד את מה שאני חושב זה ייצא לא טוב, או שאני אצא טמבל, ואז במשך כל הישיבה אני מתעסק בלפחד שאולי אני אצטרך לדבר. ובפעמים שיצא לי לדבר, זה לא יצא טוב כי הדיבור שלי לא היה שוטף מרוב פחד, ולא נראה לי שאי פעם דיברתי יותר מ10 שניות ברציפות, בזמן שהקולגות שלי מדברים בצורה שוטפת ובביטחון במשך כמה דקות בלי למצמץ. זה גורם לי להרגיש אפס. החברים לצוות שלי הם אחלה, אבל אני כבר מגיע למצב שאני כמעט שונא אותם מרוב קנאה.

האבסורד הוא שאני עובד הרבה מול לקוחות, ואני מקבל מחמאות על העבודה שלי, אבל זה בגלל שהעבודה מול הלקוחות היא בעיקר בהתכתביויות. כשפיזית אין מולי בנאדם, כמובן שהרבה יותר קל לי.

אבל התחום שהכי שובר אותי הוא זוגיות. בואו נגיד את האמת - מי שאין לו את הדיבור הקצת חלקלק ומי שהביטחון העצמי שלו נמוך מאוד, לא משנה איך הוא נראה, לא יצליח למצוא בחורה שתרצה להשאר איתו לאורך זמן. ואני חווה את זה על בשרי. כי למרות הקושי האדיר שלי, עד לפני כמה חודשים הייתי יוצא לדייטים שחברים שלי סידרו לי בעיקר, וזאת הייתה חוויה לא ממש נעימה בשבילי. כל פעם שיצאתי עם בחורה שרציתי, זה לא החזיק יותר מ-2-3 דייטים. כי בראש שלי הייתי הופך את הבחורה שמולי לאיזה דבר שמימי שעושה טובה שהיא בכלל יושבת איתי באותו מקום, והייתי קופא ולא עושה צעדים שצריך לעשות. והיו הרבה שתיקות מביכות. בהתחלה עוד הייתי מצליח לפעמים לעשות רושם טוב, כי בהתחלה להיות ביישן זה לא כזה נורא, אבל כשהן ראו שאני ממשיך להיות ככה, כנראה שזה מה שגרן להן לברוח.

עד שהחלטתי שאני לוקח הפסקה.
ואז לפני בערך שבועיים בחורה שפעם נפגשנו במסגרת עבודה ואפילו לא דיברנו, הוסיפה אותי לפייסבוק ובעצם התחילה איתי. בהתחלה השיחה זרמה יפה, קיבלתי ממנה את הטלפון, המשכנו לדבר בווטסאפ, אבל אני כנראה עושה משהו לא נכון גם במקרה הזה, כי אני מרגיש שהיא לאט לאט מנפנפת אותי וכל פעם שאני מציע שנפגש, יש לה תירוץ. אפילו מישהי שהתחילה איתי, כנראה הבינה איך אני באמת וירד לה ממני.

נמאס לי כבר. אני רואה (וסליחה על הביטוי השלילי) זבל של אנשים שהכל הולך להם. אם זה בעבודה ואם זה עם נשים. אני רואה אנשים טיפשים שמצליחים להקסים נשים, גם נשים יפות ואיכותיות ולא רק טיפשות כמוהם. ואני תקוע. כנראה שלאנשים הזבל האלה או הטיפשים האלה יש משהו שלי אין - אישיות. הם לפחות יודעים מי הם ומה הם. הם לא מתעסקים במה חושבים עליהם, ואיך הם יראו אם הם יגידו מה שהם חושבים. הם מרשים לעצמם להיות מי שהם.

מה שאני שואל פה? לא יודע. אני לא ממש שואל, סתם רציתי לשתף ולראות מה אתם חושבים.

תודה