היי,
אני בת 23.
אף פעם לא היה לי חבר ואף פעם אפילו לא התנשקתי.
אני מרגישה שאני כן רוצה זוגיות, אבל תחושת ההימנעות מאוד חזקה אצלי. כלומר גם אם אני אראה גבר שמוצא חן בעיני, אני לא אעשה כלום. למה? סיפור ארוך...
בשני העשורים של חיי עברתי אלימות בבית מצד אבא שלי ועד לפני כמה שנים הדחקתי את זה ולא סיפרתי. במשך כל הזמן בבית היה לנגד עיניי מראה הזוגיות הלא תקינה ולא בריאה של ההורים שלי (אלימות מצד אבא שלי, קללות, איומים, השפלות ומה לא..). אף פעם לא הרגשתי שהם אוהבים אחד את השני.
ישר כשאני מרגישה שמישהו מוצא חן בעיני, עולות לנגד עיני התמונות של האלימות בבית ומערכת היחסים של ההורים שלי וזה גורם לי אוטומטית להימנע מליזום כי אני פוחדת גם להיפגע בכל צורה שהיא. זאת הסיבה העיקרית.. לא רוצה להפיל על הבחור את כל סיפור החיים המורכב שלי ואני חושבת שהוא יצטרך להתחשב בי בכל כך הרבה דברים בגלל האלימות שעברתי (פחד מאינטימיות, תחושות של עצב ודכדוך לפרקים, פלאשבקים ואני גם לא בטוחה שאני רוצה ילדים). למה גבר ירצה בת זוג כזו? גם חליתי לפני כמה שנים במחלה כרונית שמשפיעה לי מאוד על החיים וגורמת לי לכאבים חזקים ולחולשה.
לפני כמה שנים התחלתי טיפולים שחלקם היו בדיחה, אבל בשנה האחרונה החלטתי להשקיע בעצמי כדי לנסות לשפר את מצבי. עזבתי את הבית, התחלתי לימודים ועבודה חדשה ואני משלמת אלפי שקלים בחודש על טיפול פרטי והתקדמתי בכמה נושאים, אבל בנושא הזוגיות אני חשה קיבעון כל כך גדול, הימנעות שאני לא מצליחה לשנות.
לפני כמה שנים הייתה פעם אחת יחידה שהעזתי להציע לידיד שנצא, כי נראה מאוד היה שאני גם מוצאת חן בעיניו, אבל הוא ניתק איתי את הקשר לגמרי ונפגעתי מאוד וזה עוד יותר גרם לי להמשיך לגישת ההימנעות שלי.
מה עושים? איך מתקדמים?
תודה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות