ההורים שלי משתפים אותי בדילמות לגבי חיי הנישואין שלהם, מרגיש בן אדם מגעיל

שלום,

אני כבר ילד גדול, עוד מעט בן 26, ההורים שלי תמיד הרגישו בנוח לדבר איתי כמעט על הכול(ולא רק הם, הרבה אנשים אוהבים להתייעץ איתי, למרות שזה בכלל לא המקצוע שלי) אבל לאחרונה שניהם שיתפו אותי(כל אחד בנפרד) בזה שלא טוב להם יחד.

אני לא אשקר, על פי עשר השנים האחרונות אני לא יכול להגדיר אותם כזוג המושלם, קשה לי לראות את הזוגיות שלהם. הם שניהם נורא עסוקים בעבודה שלהם ובלפרנס את המשפחה וכשהם כבר מגיעים לבית הם מגיעים מותשים וכמעט ואין להם כוח לזוגיות, משפחה וכו'.
לאחרונה אבא שלי דיבר איתי על זה שנמאס לו והוא כבר הרבה זמן חושב על גירושים והוא שאל אותי מה דעתי על זה. כמובן ששאלתי אותו למה(למרות שאני כבר יודע בעצמי את התשובה) הוא נושא הרבה מטענים כבדים, בכנות, אנחנו לא הילדים הכי פשוטים שיש, לכל אחד מאיתנו היה סוג של "משברון" בגיל ההתבגרות והאחיות שלי עדיין בגיל ההתבגרות(17 ו 20). אבל זה לא הדבר היחיד, גם לאמא שלי יש את המשבר שלה, היא בן אדם שעבר חוויות לא פשוטות בחיים, היא חרדתית ויש לה נטייה לדיכאון ומטופלת ע"י פסיכיאטר מאז שחוותה טראומה(הטרדה מינית).
בקיצור, הוא היה צריך להיות ה"מבוגר האחראי" בכל הסיטואציות והוא תמיד היה שם בשביל כולנו.
היה לי נורא קשה להגיב על זה בהתחלה, כי זה נחת עליי משום מקום, אבל אמרתי לו הכי פשוט שאפשר:

"אם אתה חושב שזה מה שיגרום לך להיות מאושר בחיים- תעשה את זה, אבל תהיה בטוח שזה לא יהיה קל, אני לא מאמין בגירושין טובים. כל הליך גירושין, גם אם הוא באמת נחוץ, יוביל לכאב מסויים. אם זה אצל ה"פרטנר" השני ואם זה אצל הילדים. עם כל זה שאני רוצה בטובתך, אני אהיה איתך כנה ויאמר לך שכבר קשה לי עם זה, אף אחד לא שמח שההורים שלו מתגרשים"

אז ככה בערך עניתי לו, אני לא יודע אם זה היה נכון או לא נכון, אני לא יודע, אולי זו הייתה טעות לומר לו את דעתי. בכל אופן, לאחר כחודשיים, אמא שלי פרצה בבכי וסיפרה לי שאבא שלי רוצה שהם יתגרשו, כמובן שלא היה לה מושג שאני כבר שומר את הסוד הזה שאבא סיפר לי כבר חודשיים. היא מאוד אוהבת אותו, והיא מרגישה שהשינוי הזה צץ באופן פתאומי והיא לא מצליחה להבין את הסיבה לגירושין.

הפעם, רק הקשבתי לה, החלטתי לא לתת עצות. מאוד קשה לי עם ההחלטה הקודמת שלי לתת עצה לאבא, אני מרגיש שיכול להיות שאני הגורם העיקרי לזה שאבא שלי עשה מעשה והפך את הרעיון הזה שהיה לו בראש למטרה ממשית.
מצד שני, אני גם מרגיש רע עם זה שלא אמרתי לאמא שלי את דעתי בנושא או על זה ששמרתי את זה בבטן חודשיים בלי לספר לה.

אני פשוט מרגיש בן אדם מגעיל, כולם מספרים לי הכול, אבל חוץ מלתת את דעתי אני לא יכול לעשות הרבה. אני תמיד מנסה להיות נאמן לכולם אבל בסוף אני צריך ללכת לישון עם כל הבלאגן הזה בראש ובכנות, אני באמת אבל באמת לא יודע כבר מה לעשות.
אני לא יודע מה לומר או לעשות, במיוחד כשמדובר בהורים שלי, אני פשוט מרגיש חנוק.

מה אתם הייתם עושים במקומי?