האם להיות אגואיסט זה בסדר?

שלום,
אשמח לקבל את חוות הדעת שלכם, בין אם היא טובה ובין אם לא, על מנת שבמידת הצורך, אתבונן שוב באיך שאני תופסת את המציאות ואשנה את דרכיי.

הייתי ילדה מוכה עד החטיבה. אבא שלי נגמל מקוקאין לפני שנולדתי במעצר וכשהיה צעיר רצה שאישתו וילדיו יעמדו בפינה ויפחדו ממנו, כך אמר לי כשהייתי בכיתה י"ב.
הוא היכה אותי ואת אימי.
תבינו, גדלתי מתוך זה. זה כאב וכשאני נזכרת בזה, זה עדיין כואב.
זאת על אף שכיום, לאחר המכות, לאחר הבגידות ולאחר עוד דברים בסגנון, תוכלו לראות שלאדם יש לב ובתוכו הוא אדם טוב שעבר חיים קשים במשפחתו שלו.

כל הסיפור הזה שסיפרתי לכם השפיע עלי כך שחשתי בסכנה. החוויה היא של חוסר אונים, של צורך מאוד חזק להיות עצמאית ולהרגיש ביטחון בחיים.

לפעמים אני נזכרת ובוכה בגלל זה. לפעמים כואב לי פיזית מתחת לצלעות. אני לא יודעת מה זה אומר.

החוויה הפנימית שלי היא שצריך לשמור על שיווי משקל, להסתדר עם עבודה פרקטית, יציבה, מפרנסת ובקשה אישית שלי, שתהיה גם מעניינת.

התגובה שלי הייתה הסתגרות וצייתנות, בתור ילדה.
אני לא מדברת הרבה. הצרכים החברתיים שלי היו יחסית דלים ובתקופה הזו הם אף יותר דלים משהיו.

בילדותי אהבתי לעזור לאנשים. הייתה לי ביסודי חברה קרובה אחת שהייתה מספרת את כל אשר על ליבה ואני ייעצתי לה. היא אמרה שאני כמו פסיכולוגית. זאת על אף שכשאני חזרתי מיום שהרביצו לי בו, לא סיפרתי. מעולם לא שיתפתי.

פעם אחת כשהרביץ לי בגן הגעתי למצב שאמרתי לעצמי:"אני לא קיימת, אני מתה, אני לא כאן" וכך כמעט שלא הרגשתי כאב פיזי.

זה הצד הכואב שלי שאני מנסה להביט עליו מזוית אחרת. ייתכן שבעוד מספר שנים אוכל לייעץ למישהו ולחזק מישהו שחווה דברים שדומים לדברים שחוויתי.

אני מרגישה צורך להשתקם מהשבריריות שנשארה בעקבות החוויות שמתוכן גדלתי.


החלק הבעייתי הוא שכשאני ניגשת לסביבה, אני ניראית מרוחקת, קרה, סנובית, חושבת רק על עצמי.
מה שאני חווה הוא שאני בסכנה, על אף שבפועל אני לא, ושאם לא אחשוב על עצמי, אשקע ואלך לאיבוד. מה גם, הצרכים החברתיים לא בולטים אצלי, כך שאני לא נהינית במיוחד משיח חברתי.

אני מאוד רוצה שלאחרים יהיה נעים בסביבתי. אני זוכרת שבעבר הושטתי יד לעזרה לאנשים שונים. למה שעכשיו זה יראה אחרת?

אני רוצה מקצוע פרקטי, זה נכון. אני מרוחקת, זה נכון. אני חושבת על עצמי, כי אני מרגישה שאני צריכה את עצמי.

האם זה בסדר? תודה, ותודה שהקשבתם לסיפור שלי