עדיין מאוהב באהבה הראשונה

עד גיל 18 לא הסתכלתי על בחורות. הייתי דתי.
מגיל 18 התחלתי לחשוב על זוגיות (לפי ההלכה) וחיפשתי מישהי שמתאימה לי.
באותו זמן התארחתי אצל אחד הרבנים שלמדתי איתם בישיבה והתאהבתי בבת שלו. אני זה שבחר להתאהב בה, כי היא נראתה לי הבחירה הכי טובה שהייתה זמינה לי באותו זמן. וגם לפי ההלכה, כדאי לבחור בבת של רב והכל.. והיא דיי זרמה עם זה, כי היא ראתה שאני "צדיק".
אבל למדתי עוד דברים והפכתי להיות חילוני עם הזמן. מאמין גדול באלוהים, אבל בלי חוקי דת, אלא חופש.
היא ראתה שהשתניתי ולא ידעה איך לבלוע את זה. היא החליטה לנתק קשר (גם שהיא באה ממשפחה של רבנים) והפסיקה להראות לי חיבה. זה בילבל אותה מאוד, ולא היה פשוט לה בכלל. מה גם שעדיין המשכתי לראות אותה בבית שלה עד שנמאס למשפחה שלה ממני.
בינתיים היא מצאה "צדיק" אחר שהולך לפי הדת והתחתנה.. אחרי כמה שנים שכבר עזבתי אותה מלית ברירה. (בגלל הדת).
בקיצור עברו 8 שנים מאז, ואני עדיין חושב עליה. עדיין אומר לעצמי שאם היא יום אחד תבין שהדת לא מתאימה לאורך חיים בריא, היא תחשוב עלי שוב, כמו בהתחלה. וזה בעצם הסיכוי היחיד שהיא תרצה לחזור אלי- סיכוי סביר או לא, זה לא משנה לי.
אז אחרי שהבנתי שהיא כבר התחתנה, המשכתי לחפש אהבה והתאהבתי כמה פעמים, וכל פעם זה נכשל כמובן, כי הלב שלי עדיין תפוס. אני יודע שאף אחת לא מתאימה לי, אבל לפחות עם האהבה הראשונה כן יש לי רצון להתחבר. כלומר, אם זאת לא האהבה הראשונה, אז לא שווה בכלל להתאהב.
היום אני מסתפק במועט. אין לי כוח להתאהב סתם בבחורות. שום דבר כבר לא עושה לי את זה. למדתי כל מה שרציתי והעולם הזה לא ממש מעניין אותי בגדול.
אני עדיין מרגיש איזו שליחות כזאת, למצוא דרך להתאהב באהבה הראשונה- 'לעשות משהו שרק אני יכול ואף אחד אחר לא'. (ותכלס זה בלתי אפשרי)
כל השירים מדברים עליה.. הרבה שירים נכתבו על אהבה נכזבת- אחת כזאת שאנחנו בחרנו בה, ולמרות זאת קיבלנו דחייה והכל נהרס. ואז אנחנו תוהים אם הלב שלנו עדיין נשאר שפוי, והוא מנסה כל הזמן להסתיר את הכישלונות שלו ולמצוא סיבות למה הוא דווקא כן צודק. בקיצור, הלב שלי עדיין מתעקש. אם אני רוצה לשכוח ממנה, אני צריך למחוק את כל השירים שלי, כי הם מדברים עליה. אני צריך להתחיל את החיים מהתחלה. אבל זה לא עומד לקרות.
אז הנה הסיפור שלי- מה אתם הייתם עושים במצב הזה?