האים כל התקופה הזאת הייתה רק אשליה? ומה עכשו?

הי שלום לכולם:

קצת על עצמי :

הייתי על צו בפנמיית רווחה ביום בו הייתי בת 18 ארזתי את הדברים שלי ועזבתי .
שוב מצאתי את עצמי לבד . בלי בית לחזור אלו .בלי משפחה .כשרק אנשי הרחוב הם האנשים היחידים שאני מכירה עוד מפעם .חיה חיי רחוב .שורדת רק את היום הבאה כי למי אכפת ומי ייודע מה יהיה מחר .
לא אכביר במילים שאין העט סובל .רק שרגש ההשרדות הביא אותי למקומות שלא הייתי רוצה להיות בהם שאין אף אחת/ אחד שצריך להיות בהם בכלל .
החל מלגור בזולות מלהתקלח בצינורות כיבוי .לעלות לדירות של אנשים לעבוד בעבודות מפוקפקות .לעשות סמים .מלאכול בדרכים לא דרכים .חיים של השרדות שמכריחים אותך לפעול בלי להרגיש .בלי לדעת למה .
ואז הכרתי אותו ....הוא היה בחור נחמד ראיתי אותו כמה פעמים אפילו יצא לנו לזרום ביחד לאיזו מסיבה אחכ הוא הזמין אותי לישון אצל ידיד שלו והזמן עשה את שלו ...מצאתי את עצמי מסתובבת איתו יותר ויותר .הוא היה במצב של חיפוש דירה לאחר שעמד לסיים חוזה בעיר אחרת .הסתובבתי איתו והלכתי איתו ליראות דירות .ואז הוא הציע לי לחלוק איתו חדר בדירת שותפים כשכל אחד מאיתנו שם חצי חצי .היה לי קצת כסף הסכמתי .חתמנו חוזה וניכנסנו לדירה .
גם מצאתי עבודה נורמאלית .והתחלתי לעבוד כאחד האדם .
תוך שניות היה לי את כל מה שאף פעם לא היה לי .
בית .מקום להניח בו את התחת שלי .
מקום לצאת ממנו .מקום לחזור אלו .
תחושה של ביטחון ויציבות .
הייתי מבשלת לנו ארוחות ערב וארוחות שישי .ואפילו משפחה קטנה בניתי לי ,בכאילו .
שמחתי ככ כשעשיתי כביסה .הרגשתי שזה בית . שמחתי לעשות כלים .או לשטוף את הדירה .זה היה מקום שלי .בזכות .
מעולם לא הגדרנו את היחסים בנינו .
אבל היה לי כיף איתו .הוא היה יושב לנגן כשאני הייתי מציירת .
הוא הצחיק אותי ועיצבן אותי .
וגם ידע לרצות ולפייס .
חיינו חיים של זוגיות .
בלי לשים לב לזמן שעובר .ומה שאנחנו עוברים בתוכו.
כשהייתי יושבת על המרפסת הצרה ורואה את השקיעה של ערב שבת ידעתי שאין ביכולתי לבקש דבר כי כעת יש לי מקום משלי .ושלווה אמתית .והגיע קץ לנדודים .
אחרי שלושה חודשים כל זה ניגמר .
הוא הסתבך במשו .נעצר וכעת הוא יושב במאסר .
לא משנה שגם אותי הוא סיבך בעקיפין .
ושבעל הדירה זרק אותנו משם .
בתוך לילה אחד חזרתי להיות ילדת רחוב .
אבודה ומבולבלת .בלי שקל על התחת .בלי בית .בלי מיטה .בלי אף נפש קרובה .פשוט לשבת ברחוב ולהתחיל לחשוב לאן ומאיפה ?
אז זהו שאני עם חיי הרחוב גמרתי ומיצתי .לא רוצה לחזור לשם !!!
עכשו אני כאן מתארחת אצל משפחה לא ממש יכולה להישאר כאן לעוד הרבה זמן .
כועסת עלו .
על האשליה שהעניק לי .על תקופה שהיתה כמו בועות סבון .רגע אחד כן ואז לא מוחלט .
פתאום אני לא בטוחה מה בכלל היה אמיתי .וכמה אני הייתי עיוורת למציאות .
עובדה ששוב אני חסרת כל .
ומיואשת כבר אין לי כוח .
איני עוד הילדה עם העינים הגדולות בגוף הקטן שמוכנה לעשות הכל .
כעת אני מותשת ועיפה .רק רוצה מקום בו אוכל להיות בזכות ולא בחסד .
מקום אמיתי משלי .
האים אי פעם יהי לי אחד כזה ...?

מה גם שיש את העינין איתו ,
שהוא מתקשר אלי לפעמים ובפעמים הראישונות תמיד הייתי בוכה ומנתקת. אחרכ למדתי להתרגל ואפילו נהייתי אובססיבית לשיחות איתו .למרות שהם לא נותנות לי כלום אלה רק לוקחות לי את מעט האנרגיות שעוד נישאר .
מלא כעס ותיסכול .וחוסר אונים .
ובדידות .