נפרדנו, איך ממשיכים הלאה?

היי כולם.. אני צריכה עצות כי אני לא ממש יודעת מה לעשות..
הייתה לי בת זוג במשך שנתיים וחודשיים, הייתה בינינו אהבה במלוא מובן המילה. בחיים לא אהבתי ככה, בחיים לא הוציאו ממני כל כך הרבה טוב. תרמנו אחת לשניה רבות (יציאה מהארון, התמודדות עם כל מיני פחדים וכו׳).
בחודשים האחרונים היינו רבות הרבה, אבל עם זאת גם ממשיכות לאהוב, לצאת ולבלות. לפני פחות מחודש אפילו חגגה לי יום הולדת מושלמת. ולפני חודשיים שחגגנו את השנתיים בכיתי לה שאני מפחדת שהיא תקום ותלך, היא אמרה שלא תעשה את זה.

כל הזמן הזה ניסינו להלחם, השבוע הייתי בחו״ל עם משפחה ולפני הטיסה שוב רבנו, וכשניסיתי להלבין את העניינים היא אמרה לי בטלפון ״אני לא בטוחה שאני רוצה את הקשר הזה״. החופש נהרס לי והלילות שם היו כמו נצח. ביום שישי שעדיין הייתי בחו״ל והיא בבית ובכיתי לה היא רשמה לי:״זאת בקשה לא פשוטה אבל בואי בבקשה לא נדבר על זה, אני רוצה להנות עם חברות ולשכוח מהכל״.
במשך הימים האלה בחו״ל ביקשתי שלא תגיע להחלטה לבד, היא נתנה לי תקווה שהיא באה בראש פתוח ויש לי מקום להביע את העמדה שלי. אבל לא כך היה.

אז ביום שני נפגשנו, היא באה והייתה הכי קרה בעולם, פשוט אדם אחר. הטיחה בי כל כך הרבה אשמה, אמרה שכבר הקשר הזה במשך שנה הרוס (הייתי בהלם כי במשך השנה הזאת עשינו מלא דברים מדהימים ואהבנו), שמגיע לה משהו טוב יותר, שאני לא מספיקה לה, שהיא כועסת ופגועה ממני והכל בגללי. הייתי בשוק, התעקשתי שתתן לי הזדמנות לתקן ולשנות, שלא יתכן שאחרי קשר כל כך יפה היא תסיים בזה שהיא כל כך מאוכזבת, פגועה, כועסת.. לא הבנתי מה נסגר.

במשך השיחה שלנו היא פגעה בי המון, פיהקה באמצע שאני בוכה לה, רצתה כבר ללכת הביתה, הכי גרוע שהיא אמרה לי שאני זקוקה לטיפול, שאני לא בסדר. זה הרג אותי. למה להגיד את הדברים בנסיבות האלה? טיפול זו לא בושה, אבל למה להרוג אותי ככה? היו עוד דברים פוגעים, אבל נראה לי שחפרתי מספיק. חשוב לי לציין שבכל הקשר הזה עם כל הפחדים וההתנהגות שלה תמיד הכלתי אותה, חיזקתי, תמכתי ואהבתי. אין לי מושג מה קרה בזמן הזה. אני בדעה של אם יש אהבה אפשר להלחם, אבל היא אומרת שאהבה זה לא מספיק.

לבסוף כשהלכתי אמרתי לה שאני מאחלת לה המון בהצלחה, אם זה מה שיעשה לה טוב אז אני שמחה בשבילה (אכל אותי להגיד את זה).

עכשיו אני מתלבטת, מה עושים? יש לי שגרת חיים שהיא דיי קשורה אליה. העבודה שלי היא ליד הבית שלה (במרחק 25 דק מהבית שלי) ואני מתלבטת אם להתפטר אבל אני מרוויחה שם המון כסף ויש לי בעיות כספיות והעבודה מאוד נוחה לי.
באוקטובר הקרוב אנחנו אמורות ללמוד באותה מכללה באותו מבנה. איך אני שורדת את זה?
איך ממשיכים מכאן? מה יכול לעזור? אני לא יוצאת מהמיטה, לא מפסיקה לבכות ולהקיא.

מאז הפרידה אני מרגישה כל כך לא שווה, כל כך קטנה, אני נתתי למילים שלה לשתק אותי. חשוב לי לציין שאני במצב פגיע, אני לא מעכלת, לא אוכלת, לא יודעת איך לשרוד, אשמח לשמוע עצות רלוונטיות ולא כאלה שרק יפגעו בי יותר. אני מספיק שבורה.