פשוט רע לי בחיים, מרגישה שאני לא מרוצה משום דבר ולא יודעת איך לשנות

אני כותבת כאן אחרי הרבה התלבטויות עם עצמי. לא יודעת האם אפילו אצליח להעביר את המסר שאני רוצה להעביר, שרע לי בחיים, שאין לי כוח לקום מהמיטה, שאני שונאת את עצמי ואת העבודה שלי, שאין לי אמונה בעצמי בכלל, שאני בטוחה שאני אפס, שאני מצליחה לראות רק את הרע והשלילי ואני לא רואה שזה ישתנה אי פעם.
אני שונאת את זה שהתחתנתי מאוחר (בגיל 35, לא כי לא רציתי להתחתן אלא כי פשוט תמיד מצאתי את עצמי בקשרים שנגמרו לא טוב והשאירו אותי מרוסקת). שונאת את זה שהפכתי לאמא רק בגיל 36 ואני מרגישה זקנה וחסרת כוחות ופתטית ליד כל האמהות הצעירות. שונאת את זה שהתחתנתי עם גבר גרוש (למרות שהוא גבר טוב שאני אוהבת) ואני צריכה לקבל ילד שלא שלי עם גרושה מטורפת ברקע. לי ולבעלי יש הרבה מריבות על רקע העניין הזה ולא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה לאהוב את הילד שלו. אני לא מתנהגת אליו מגעיל חלילה אבל לא אוהבת אותו וזה כנראה מורגש.
העבודה שלי כבר פשוט מגעילה אותי (מורה) ואני לא מצליחה למצוא דרך לצאת מהתחום הנוראי והשוחק (שמשום מה אני מאוד טובה בו אלוהים יודע למה) הזה ולא להיפגע משמעותית בשכר כי השכר בכל זאת הוא לא רע בכלל. נמאס לי גם שכל הזמן אחרים (כאלה שלא עמדו דקה אחת בפני כיתה והיו בורחים אחרי 2 דקות) יורדים על המקצוע הזה ללא הרף. מרגישה גם שאולי אין לי אומץ לעשות משהו אחר, אין לי מעוף, לא מאמינה בעצמי וביכולות שלי.
לא מרוצה בכלל מהמצב החברתי שלי. יש לי כמה חברות אך הן גרות רחוק ויוצא לנו להיפגש פעם ב... זה לא בדיוק חיי חברה.
לא מרוצה מאיך שאני נראית. מרגישה שבשלוש השנים האחרונות הזדקנתי ב-10 שנים. הצלחתי פחות או יותר לחזור למשקל שלי שלפני ההיריון אך הגוף לא נראה ולא ייראה כנראה אף פעם אותו דבר ואני פשוט מבואסת מזה מאוד. וזאת למרות שאני עושה ספורט.
אני עכשיו ב"חופש הגדול" ואני עם התינוקת שלי בבית ויש לי באמת תינוקת מקסימה עם מזג נוח (טפו טפו טפו) אבל אני משתגעת. אני יוצאת פה ושם איתה אבל בחום הזה זה או קניון או לחכות לשעות הערב המאוחרות יחסית ובינתיים אני פשוט נרקבת בבית ובין בקבוק לחיתול המחשבות בראש רצות. יש לי הורים נהדרים שעוזרים לי הרבה אבל אני נמנעת מלבקש מהם לקחת את הילדה כדי שאוכל קצת לנשום, אלא אם מדובר בפגישות עבודה שהן חובה. פשוט לא נעים לי ולא בא לי לשמוע אמירות של "היא לא מתפקדת" או "אין לה סבלנות לילדה".
לפעמים הדמעות פשוט יורדות לי בלי שליטה, אפילו עכשיו. אני חושבת על החיים שלי ואני לא שבעת רצון בשום תחום. מרגישה במלכודת. מרגישה שיש לי גולה תמידית בגרון שלא מרפה, קול תמידי בראש שמנקר ואומר שהחיים שלי פתטיים וחסרי טעם. מרגישה שכולם יותר טובים ממני, יותר ראויים ממני, יותר שווים ואין לי שקט נפשי לשנייה אחת. אני כל הזמן במתח ואני מרגישה את זה פיזית בצוואר ובשכמות ואני לא יודעת איך להשתחרר, איך להרפות, איך להניח לעצמי ולאהוב את עצמי ואת החיים שלי. איך להסתכל על החיובי ולהגיד תודה על מה שיש. אני מקנאה בכולם ובכל מי שטוב לו כי לי רע. מרגישה כישלון טוטאלי בהכל. מרגישה כאילו היו לכולם ציפיות הרבה יותר גבוהות ממני בעיקר בתחום המקצועי ואיכזבתי.
לפני כמה שנים טובות לקחתי לתקופה קצרה ציפרלקס לאחר פרידה מאוד קשה מבן זוג. הציפרלקס אומנם עזר אך גרם לי להשמנה משמעותית שהכניסה אותי עוד יותר לדיכאון. כך שכדורים מהסוג הזה אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לקחת שוב.
אני מנסה לזקק מה לא בסדר, ממה תכלס אני לא מרוצה, מנסה למקד ולא מצליחה. מרגישה שאי אפשר להמשיך ככה.
אני כל היום עם פרצוף עצוב/כועס, לא מסוגלת יותר.