מדוע נגזר עלי לחיות בבדידות כל חיי בלי חברים ובלי זוגיות?

לרובכם זה ישמע כמו עוד שטות שיוצאת מהפה אבל עבורי זאת מציאות. בכיתה ה' עשו עלו עלי חרם חברתי ומאז ועד היום 12 שנים אין לי חברים, ולא זה לא שיש לי חברה או שניים אין לי בכלל חברים! ( ס ) ! גם חבר מעולם לא היה לי למי ששואל\ת עצמו אם הייתי בזוגיות בשנים האלו. היו תקופות שניסיתי להכיר אנשים עם זה בחוגים. בצבא. מהשכבה ובעוד מסגרות אך לצערי כל ניסיונותיי כשלו ואנשים דחו אותי ונתנו לי תחושה של " עזבי לא בקטע שלנו להיות חברים שלך " אני יודעת שאם הייתי שואלת איך להכיר חברים היו עונים לי: חוגים. עבודה. אינטרנט ועוד. עבודה ( אני עובדת עם עוד שתי נשים מבוגרות ממני אחת בת 35 ואחד גרושה בת 45 לא ניראה לי שרלוונטי עבורי ולא עבורן לצאת איתי לבירה ) חוגים , יש מסגרת חוגים לטווח גילאים שלי? 21-25 וגם אם כן אנשים לא באים לשם להכיר חברים בגיל הזה לכל אחד יש החבר'ה שלו ומאוד קשה להכיר חברים. אינטרנט כבר ניסיתי היו לי שלושה ניסיונות כושלים : יש קבוצה בפייסבוק בודדים ובדידותך הכרתי משם 2 בנים ובת אם כל אחד יצאתי לבד לבילוי אך שלושת הפעמים לא המשיכו לקשר לא כי אני לא רציתי כי הם דחו אותי. הראשון אמר לי בווטסאפ אחרי הפגישה : את נחמדה מאוד אבל לא לטעמי.. ואני לא מתכוון ליופי אלא מעבר... " השני תירץ לי שהוא בצבא ולא יכול לפתח ידידות ועוד חודשיים ידבר איתי עד היום עבר שנה זה לא קרה. והבחורה פשוט סיננה אותי עד שחסמה אותי.
אז להגיד שלא ניסיתי להכיר חברים? אי אפשר. חוץ מה-3 פעמים האלו ניסיתי עוד מלא ופשוט לא הלך. כל פעם מחדש אותה הרגשה של " וואלה עזבי לא בקטע שלנו להיות חברים שלך " וזה כואב. אבל הכאב או שולי. לא מזמן הלכתי לרבנית שפתחה באיזה ספר ואמרה לי " תקשיבי נגזר עליך להיות בודדה כל חייך בודדה מאהבה ובודדה מחברים " זה לא דבר נעים לשמוע אני לא אדם דתי ואני רחוקה מאוד מלהיות דתייה אבל מאמינה לרבנים. אני גם יודעת שיש אנשים כאלו כל מיני רווקים ורווקות בני 35 ומעלה לחלקם יש חיי חבר'ה למרות שאין להם זוגיות אבל יש גם כאלו שאין להם זוגיות ואין להם חיי חבר'ה כך שהם בודדים לגמריי. באיזה שהו שלב אתה גדל ואתה כבר לא יכול להיות בחממה של אמא ואבא יש שלב שצריך לפרוס כנפיים ולהשכיר איזה דירה ( למי שיגיד אז תשכירי דירה ותכירי חברים - תחסכו מכם אני לא בקטע של להשכיר דירה ולהכיר חברים דרך זה ) ואז אתה פשוט לבד כי הולכים לעבודה וחוזרים לבית ריק ואין בן זוג שיחבק אותך לזרועתיו ואין לך חברים להתקשר אליהם ולהעביר את הזמן זה רק את והקירות וזה כואב זה כואב מאוד . אם הרבנית צודקת אני מנסה לחשוב למה למעלה גזרו עלי לחיות בבדידות? מה עשיתי להם רע שדווקא דבר נורא כזה? הייתי מעדיפה שגזר הדין שלי יהיה חלילה להיות ענייה ולחיות באוהלים אבל רק לא לחיות בבדידות כי היא נוראית. זה נורא שאין לך אף אחד פשוט אף אחד וגם לא אף אחד. אין לך בת זוג להתנחם בזרועתיו ואין לך ידידים לחלוק איתם דברים על החבר שאין לך ואין לך חברות להתייעץ איתן . אני בת 22 ואני לא יודעת מה זה שלוותא ואנגר 11 והחתול והכלב וכו וכו כלומר בשם אני יודעת אבל לא יודעת תחוויה מעולם לא שתיתי אלכוהול מעולם לא קיימתי יחסי מין מעולם לא התנשקתי עם גבר מעולם לא יצאתי בערב שישי מעולם לא יצאתי לסופש בחמישי. כשכולם שמחים שבא הסופש אני רק מחכה שהוא יעבור כי חמישי שישי שבת זה הימים הכי כואבים את הולכת בשעה תשע בעבר לסיבוב בשכונה ורואה לידך חבר'ה בגילך צוחקים נהנים בפאב במסעדה . את מסתכלת באינסטגרם אצל אנשים שאת מכירה ורואה אנשים מחייכים מתיייגים את עצמם בעוד בילוי ומסיבה ואת הבילוי שלך זה בבית עם המחשב ולב כואב. ושוב זה לא שלא ניסיתי לשנות. אני בוכה ומתלוננת אבל גם ניסיתי ולא הלך פשוט לא הלך . יכול להיות שאף אחד ואף אחת לא רוצים בחברתי? המחשבה הזאת שאני אחיה בבדידות מזוגיות ובדידות מחיי חבר'ה ובמילים אחרות בדידות טוטלית כל חיי קשה אני רק בת 22 . גם אני רוצה כמו כולם לסמס לחבר'ה הולכים למקס ברנר היום? מי בא לשלוותא? לעשות סלפי בנמל . להצטלם עם חברה. לרשום למשהי בתמונה " חיימשלי איזה יפה את " גם אני רוצה חבר שיאהב אותי שיקנה לי שיתן לי ואני לו כמובן אבל כניראה שלמעלה החליטו לגזור עלי חיים קשים של בדידות לא יודעת מה עשיתי להם אבל אם זה מה שהם החליטו אני אקבל את זה בברכה. לפחות רוצה רק לדעת למה נגזר עלי להיות בודדה כל החיים.