הזמן עובר ועובר ולא מצליח להתגבר עליה, למה זה עדיין קורה?

בוקר טוב חברים,

קצת רקע - אני והאקסית נפרדנו לפני שנה וחצי. כביכול המון זמן. הבעיה היא שלכול אורך התקופה הזאת שמרנו על קשר. בחודשים הראשונים הקשר היה הדוק יותר. לפעמים היינו מדברים בתדירות גבוהה - כמעט כול יום, ולפעמים לא מדברים בכלל תקופות כמו חודש. היו תקופות ששקלנו לחזור אבל הדברים לא הלכו טוב ושנינו ידענו שלא נחזור. לי לקח הרבה זמן להבין את זה אבל בסוף זה קרה. לכול אורך התקופה ששמרנו על קשר אני הייתי בדיכאון ולצערי חוויתי את תסמיניו (נעזרתי בטיפול, ירדתי במשקל, חוסר תיאבון, איבוד עניין בכול דבר, בכי, עצב תמידי וכו). עם הזמן הדברים התמתנו מעט, הרגשתי טוב יותר אבל הקשר עדיין נשמר. ככה זה נמשך ונמשך. שוב, תקופות שמדברים יותר ותקופות שמדברים פחות. אבל מדברים. לפעמים מתראים.
לפעמים הייתי בא לישון אצלה.
לאורך התקופה היחס שלה השתנה אליי. היא כבר לא התייחסה אליי כמו שהתייחסה שהיינו בני זוג. בסדר עדיפויות הייתי בתחתית, בניגוד מוחלט למה שהיה כשהיינו ביחד. וזה שבר אותי. הייתי יוצא ממנה בבוקר אחרי שישנתי אצלה, ובוכה את כול הדרך הביתה. היום שהיה מתחיל מבחינתי כבר היה הרוס. וככה שוב ושוב.

הזמן עבר, הקשר התרופף כמעט לגמרי. לקראת סוף השנה היא טסה לחודש לטייל ובזמן הזה דיברנו בערך פעמיים. שהיא חזרה לארץ היא באה לשבת בבית קפה שאני עובד בו, אבל לא אמרה שהיא חזרה לארץ. ישבה שם שעתיים ובסוף באה להגיד שלום, כאילו רצתה לצאת מידי חובה. נפגעתי ורבנו. ככה מאז באה כמה פעמים. בערך שבועיים אח"כ שלחה לי הודעה שהיא עוד כמה ימים עוזבת את הארץ לחצי שנה. הייתי בשוק. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. שוב נפגעתי ממנה מאוד. במחשבה שלי חשבתי שמגיע לי יותר.
ביום של הטיסה, ממש כמה שעות לפני, היא שוב באה לשבת בבית קפה שאני עובד בו. מכל הבתי קפה בעיר דווקא אצלי. מול העיניים שלי. היה לי קשה. היא ישבה שם ורק בסוף באה להיפרד לשלום. איך שהיא יצאה מהמקום, ישר יצאתי החוצה ובכיתי. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. כאב לי. הכל עדיין יחסית טרי אז למה? למה לבוא דווקא לפה? למה לא להודיע לפני? למה להתעלם שעתיים ורק אח"כ לבוא להגיד שלום?

שבוע אחרי שטסה שלחה הודעה. דיברנו קצת. בהמשך השיחה יישרנו את ההדורים ואמרנו שניפגש כשהיא תחזור לארץ. זה קרה לפני כמעט שלושה חודשים. מאז לא דיברנו. לא שיחה, לא הודעה. כלום. בכול תקופת ההיכרות שלי איתה זה לא קרה. המקסימום שהיה זה חודש. עכשיו זה כבר שלושה חודשים.

עכשיו זאת הייתה ההקדמה לבעיה האמיתית. אני מרגיש שאני לא מצליח לגמרי להתגבר עליה. קשר כבר אין, אבל המחשבות תמיד בראש. אני כן חי את חיי. את השגרה שלי. המצב רוח הוא כמובן הרבה יותר טוב מבעבר. בניגוד למחשבה בעבר שאין לי חיים בלעדיה - היום יש. יש חיים בלעדיה. אבל היא כמו ענן שתמיד מרחף מעליי. היא תמיד ברקע. לפעמים נזכר בה ובעבר ומרגיש תחושת עצב חזקה מאוד. והגעגוע בכלל אני מרגיש שיכול לשרוף אותי. לפעמים יש בי תהיות מה הייתי יכול לעשות אחרת, לפעמים שוקל ליצור קשר.. דברים שאני לא מאמין שאני עדיין חושב ומרגיש. כאילו תחושה שאני דפוק. מה דפוק בי? למה היא עדיין רלוונטית בכלל? הזמן עובר ועובר, אפילו הקשר כבר נותק אז מה לעזאזל קורה פה?

אשתף אותכם במה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. חלמתי עליה היום בלילה. חלמתי שהיא מתקשרת אליי מחו"ל, ואומרת לי שהיא חוזרת ליומיים לארץ בפסח. היא רצתה להיפגש, שאלה אותי אם יש לי תוכניות. כאילו בתת מודע אני רוצה שזה יקרה, שהיא תגיע ושניפגש.
זה הרגיש לי מציאותי מאוד. אני זוכר את הסיטואציה שהייתה, אני אפילו זוכר את הקול שלה בטלפון. החלום הזה ערער אותי לגמרי. ישר התעוררתי ונתקפתי עצב חזק. ירדו מעט דמעות. רגש חזק ועוצמתי...

הפוסט מעט ארוך אבל רציתי לתאר את המצב ככל היותר, ואשמח לעצות ולעזרה שלכם. תודה ...