לא מרגיש ישראלי ובדיכאון קשה מזה

אני רוצה לשתף איתכם את הסיפור שלי כי מעניין אותי לקרוא את התגובות שלכם למה שאני אספר.
ובכן, נתחיל.
גדלתי בבית מאוד לא ישראלי- הוריי הם עולים חדשים מאוקראינה שמאוד לא הצליחו להיקלט בחברה הישראלית. אמא שלי התלוננה המון בפניי עוד כשהייתי בן 7,8 על כך שהיא שונאת את החברה הישראלית, שהחברה הזאת לא תרבותית בכלל, ועד כמה שהיא רוצה לעזוב את הארץ. אני לא מאחל לאף ילד לגדול בסביבה כזאת בבית שלו. אני, למען האמת, רציתי תמיד להתקרב לחברה הישראלית, ולמסורת- לשמור כשרות, לעשות קידוש בשבת. אבל, לאט לאט, הניכור של אמא התחיל להשפיע גם עליי.
בגיל 15 חיפשתי את עצמי והתחלתי להאמין באלוהים. בחרתי לעצמי את האמונה בדת האסלאם (כן, אסלאם) כי מצאתי הרבה היגיון בה- שמירה על צניעות, איסור לשתות אלכוהול ולהשתכר, איסור על הימורים ועוד. אני חיייב להגיד שלא התאסלמתי כהלכה עם טקס והכל, אבל ליבי בהחלט היה בתוך האסלאם.
אט אט התחלתי יותר ויותר לקרוא ולהיחשף לפילוסופיה אסלאמית ולהקצין בדעותיי. חלמתי שאם כל בני האדם בעולם יהיו מוסלמים, רק אז יהיה סדר ושלום.
אני לא מרגיש אשם על זה היום, אבל על הדברים הבאים- כן:
לצערי הרב, ואני בהחלט לא גאה בזה, התחלתי גם בתוך התקופה הזאת של האמונה באסלאם לפנטז על כניסה לארגוני טרור כמו חמאס או חיזבאללה כדי להרגיש חלק ממשהו. התחלתי גם לחשוב שצה"ל הם האויב. לא יישמתי שום דבר מזה, אבל בהחלט היו פנטזיות. התחלתי לחשוב על מדינת ישראל כאויב, אבל דווקא לא על עם ישראל- אותו חשבתי שיש לאסלם. היו לי מחשבות שאולי העם הוא גם רע, אבל לא הגעתי לאיזושהי מסקנה.
קצת אחרי יום הולדת 17, הפסקתי להאמין באסלאם והמשכתי בשגרת חיי. לא הטרידו אותי המחשבות שהיו לי בעבר.
אבל, לפני שנה וחצי (ואני בן 20 היום), לפתע היכתה בי ההבנה שחשבתי לעשות דברים רעים בעבר- הדברים שחשבתי עליהם במהלך תקופת האסלאם.
נכנסתי לדיכאון נוראי מכך, עד כדי שאני כך הולך לטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע ונמצא תחת השפעת תרופות נוגדי דיכאון.
חשבתי להתאבד כמה וכמה פעמים.
הרגשתי כל כך אשם- רציתי ללכת למשטרה או לשב"כ ולהתוודות על מעשיי. עד היום אני חושב לעשות את זה, אבל מאוד חושש.
לצערי הרב זה מלווה אותי עד היום והייתי רוצה לדעת מה חבר'ה ישראלים כמוכם חושבים עליי.
תודה על הקריאה!