החבר החייל החליט שלא מתאים לו להיות בזוגיות בגלל היציאות המעטות הביתה, שבורה

אז ככה, הקשר שלנו היה באמת קשר מיוחד, היינו דבר ראשון מבסיס חברים. לקח המון זמן עד שנהיינו ביחד ולקח לי זמן להיפתח אליו אבל בסופו של דבר לאחר שנהינו ביחד ועברנו ביחד חוויות ורגעים נפתחתי ונהייתי בן אדם אוהב, דואג כמו שלא הכרתי את עצמי והתאהבתי בו עד מעל הראש. חייבת לציין שאני בן אדם בעל ביטחון עצמי נמוך, איתו הרגשתי הכי יפה ומיוחדת ושמצאתי את מי שאוהב אותי ודואג לי ומבין אותי. היינו ביחד שנה וחצי והוא התגייס לא מזמן וידענו שיהיו קשיים כי זוגיות במתכונת כזו זה להתראות פעם בשבועיים לדבר פחות וכו... דיברנו על זה לפני שהתגייס והוא העלה חששות ואמר שיהיה לו קשה ואמרתי שזה שווה את זה ונתמודד עם הכל ובאמת התגברנו על הקשיים ואני הרגשתי ושאנחנו אוהבים והזוגיות שלנו רק פורחת למרות הכל. בחודשים האחרונים הוא בטירונות ואני ארשה לעצמי להגיד שהיה לי קשה. פתאום החבר התומך שדיברתי איתו על הכל והרים אותי לא יכל להיות שם בשבילי. פתאום כשמדברים בטלפון (אם יש זמן)מדברים רק עליו ואני התומכת. לא הייתי רגילה לזה אבל לקחתי את זה על עצמי והתמודדתי עם כל הקשיים הכרוכים בזה. ולא היה אכפת לי לוותר על עצמי באיזשהו מקום ורק פיניתי את עצמי בשבילו, ותיכננתי את עצמי לפיו ועודדתי אותו והקשבתי באמת מתוך התעניינות ופירגנתי מהלב וניסיתי לתמוך. התמודדתי עם זה שבסופ"ש הוא היה כל היום עייף ולא התעניין במה חדש אצלי אבל הייתי מוכנה לסבול את זה ולא תמיד זה היה רק ככה לפעמים הוא פתאום כן היה מתעניין וגם אם לא , הבנתי שהוא עייף והייתי אני משתפת ומספרת ומנסה כן לגשר על הפערים והוא המשיך להיות אותו אחד שחשוב לו לפנות לי זמן בשישי שבת שהיה מגיע ובאמת היינו יחד כל השישי וכל השבת כמעט 48 שעות יחד הוא המשיך להתקשר בט"ש ולהגיד לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע והרגשתי שאנחנו מתמודדים והדברים מסתדרים ואנחנו מתרגלים לזה.היה לי רגעים שהיה לי קשה והרגשתי שהוא לא דואג לי ואפילו לפעמים בודדה איתו, פחות היה לו רצון לתת לי יחס או להראות אהבה או סתם לדבר.ואז הוא סיים טירונות ולפני שבוע בא אליי ואמר שהוא רוצה לגמור את זה בטענה שהוא מצטער אבל הוא פשוט לא מצליח הוא מתרגל למציאות בצבא וחוזר הביתה לפעמים בסופשים והוא לא מצליח למצוא את האנרגיות גם בשבילי גם בשבילו גם בשביל החברים והמשפחה ושזה פשוט לא שווה לו כמו פעם. הוא הצטער המון ואני הייתי בשוק,אני עדיין כותבת עכשיו מלאה בדמעות. לא ראיתי את זה מגיע משום מקום. זה כאב באמת פנימי שבחיים לא הרגשתי. הרגשתי שהיה ביננו משהו שהוא בחיים לא יוותר עליו ובסהכ אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם מציאותי אבל כנראה לא שמתי לב שעברה לה ההדדיות ביננו. התרגלתי אליו, למשפחה שלו לחברים שלו. אני מרגישה כעס כי הוא באותו יום היה איתי כל היום והיינו כמו שאנחנו מאוהבים והוא הצליח להיות כמו שהוא תמיד ולא הראה לי שום רמזים על התחושות שלו ושאלתי אותו ממתי זה ככה והוא אמר שכבר כמה זמן והוא אכן לא ידע שהוא יפרד ממני עכשיו. אני כועסת כי יש לי תחושה שזה היה אימפולסיבי ההחלטה שלו ואיך ברגע הוא יכול לזרוק את מה שהיה ביננו? הרגשתי שהייתה ביננו כנות אמיתית וסמכתי עליו שאם משהו מציק לו או שקשה לו הוא יבוא לדבר איתי ולא יחליט על דעת עצמו יש גם אותי וגם אותו בסיפור. הרגשתי שאין לי מה לעשות. בכל סיטואציה אחרת הייתי אומרת לו בוא נתקן, נדבר על הדברים, נשתפר אבל כאן הסיטואציה היא שונה, במקום להיות המשענת שלו לקחתי ממנו אנרגיה לפי מה שהוא אומר ורק הקשיתי עליו. אחרי שדשתי עם עצמי במחשבות את הנושא כל כך הרבה אני יכולה להגיד שהייתי החברה הכי טובה שיכולתי להיות נתתי את הכל. דאגתי לו כמו אמא ובאהבה בלי תנאים הבנתי וקיבלתי הרבה דברים כי הוא חייל ואם דברים כן היו מפריעים לי ידעתי להגיד אבל תוך הבנה גם של הצד שלו. אני בן אדם שתמיד מנסה להבין את הצד השני ואת הכוונות שלו והתפשרתי הרבה פעמים למען שנינו ואולי לפעמים נראה שזו הייתה הטעות שלי אבל מצד שני גם ידעתי לעמוד על שלי אבל מאז שהוא התגייס פחות הוא היה מקשיב לדברים שמפריעים לי ופשוט היה עייף משיחות כבדות והרגשתי שהוא לא ראה אותי ומה עובר עליי תמיד.

כרגע אני שבורה ולא יודעת איך אעבור את זה אשמח לעצות בנוגע לאיך להתמודד עם הפרידה ובכללי ואציין שמאז עבר שבוע ולא דיברנו וזה היה לי מאוד קשה ורציתי הרבה פעמים לשלוח הודעה אבל אני באמת מנסה לשחרר ולהבין שהוא עשה מה שטוב מבחינתו.