משבר גיל ה-20: מרגיש שאני נכנס לדיכאון, מבולבל ולא יודע מה אני רוצה מעצמי!

שלום לכולם,

אתחיל ואומר שאני בחור שנראה טוב (שומע הרבה מבנות), מתאמן עם משקולות, מקפיד על טיפוח, וגם בפן האישי - חברותי, נעים, ואיכותי. אני חייל ומשרת בתפקיד משמעותי בצה"ל. אמנם אני חוזר פעם בשבועיים הביתה, אבל הבסיס מאוד חברתי ונעים, וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. כי אף פעם לא הייתי כל כך מקובל חברתית. לא שיש לי בעיה כלשהי, פשוט אף פעם לא היו לי ידידות, או בנות שאמרו לי שהן אוהבות אותי.

לפני כשנה היה לי קטע עם מישהי מהתפקיד שלי גם כן. נפרדנו אחרי פחות משבוע כי זה לא התאים לה (פיזית-גיאוגרפית). אני מאוד בררן כשזה נוגע לבנות, אני יודע בדיוק מה אני רוצה, והיא הייתה בדיוק זה. אם הייתם אומרים לי לחתום על חתונה - הייתי עושה את זה. היא הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בגיל 18. הרגשתי שבור אחרי הפרידה.

מאז אני מנסה למצוא חברה, ולא מצליח. לא כי לא היו לי אופציות - אלא כי אני לא רוצה סתם להתחיל קטע, לשכב עם מישהי, ואז מה? להיפרד? יש לי בעיה: אני לא אתחיל עם מישהי לפני שאני אהיה בטוח במאת האחוזים שהקשר עתיד להחזיק מעמד לטווח הרחוק. אני מחפש כימיה מאוד ברורה.
כמו שהבנתם, גם לא שכבתי עד היום. הייתה בחורה בפייסבוק שאמרה לי - בוא. אמרתי לה שזה לא מתאים, אני לא מרגיש אליה משהו ואני לא רוצה לנצל אותה. (היא הייתה במשבר). יש כאלה שיגידו שאני אידיוט שלא "קפצתי" על הזדמנויות כאלה. בדיעבד, אני באמת לא יודע.

אני מרגיש בזמן האחרון כניסה איטית לדיכאון - אין לי חברה, כולם מסביבי מוקפים חברות ובנות זוג. כל בחורה מעניינת - יש לה חבר. יש בחורה ששמתי עליה עין, כמעט הצעתי לה לצאת - יש לה חבר. אני נכנס לפייסבוק ורואה מליון זוגות ביחד, נהנים, מבלים, אוהבים. זה חסר לי. מאוד. אני לא מצליח להתנתק מזה.

מישהי אחרת בבסיס שלי, מקסימה, חמודה, אבל אני לא נמשך אליה חיצונית..לא בא לי סתם להתחיל משהו ואז לפגוע בה.

אני לא יודע מה אני עושה לא בסדר. אני אדם מן המניין, אפילו נראה מעל הממוצע, הכל תקין. למה זה כזה קשה? אולי הבעיה בי?

אני מבולבל, מסובך, רוצה חברה ולא מצליח למצוא.
וכל זמן שעובר הTITLE של ה"בתול" משחקת לרעתי.
מרגיש בודד, רע וריק.
לא טוב היות האדם לבדו.
מרגיש שאני נשאב לתוך מערבולת ולא מצליח לשחות החוצה.
מה עושים? איפה מתחילים?
תודה לכם.