מרגישה שונה, האם אני נורמלית? אולי אני פגומה?

טוב, אז אני עדיין לא בטוחה מה בכלל אכתוב בשאלה שלי, מה אני אשאל, ואיך בכלל להתחיל. סלחו לי מראש אם זה יצא מבולגן או לא ברור, אני לא בטוחה שאצליח להתנסח. זה פשוט משהו שנמצא בראש שלי באופן תמידי וזה מתחיל כבר לשגע אותי, ואני מקווה שאצליח להוציא את זה כאן, כי אין לי מקום אחר.
אני חושבת שאתחיל בזה שאגיד שכבר הרבה זמן אני מרגישה שונה מאנשים אחרים. אני לא יודעת להגדיר כמה זמן בדיוק, בערך כמה חודשים, וזה מרגיש לי הרבה. והכוונה שלי כשאני אומרת שאני מרגישה שונה, היא לא שאני מיוחדת או חיה את החיים בדרך אחרת ומיוחדת משל האחרים. מהבחינה הזאת אני כמו כולם (אני לא אוהבת להכליל, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת אני מניחה). קשה לי לתאר בדיוק במילים את הכוונה שלי, אבל בואו נגיד שאני מרגישה כאילו יש לי פגם שאני לא יודעת על עצמי, נולדתי פגומה וכולם מסתירים את זה ממני. זה נשמע דפוק מצידי אבל אני משום מה מרגישה ככה, ודברים שאנשים אומרים לי או איך שאנשים מסתכלים עליי (או מדמיינת שמסתכלים עליי), רק גורם לי לחשוב ככה יותר ויותר. שאני בטח פגומה. שאני לא כמוהם. משהו בי שונה וכולם יודעים את זה חוץ ממני. והאמת, אני בטוחה שאני כזו. אני פגומה. אני לא נורמלית. משהו בי לא בסדר.
דבר שגרם לי להאמין בזה עוד יותר, זה שאמרתי לחברה אחת שלי שאני פגומה (לא ברצינות אבל גם לא בצחוק, זה היה אחרי שאמרתי שטויות מפגרות שהצחיקו אותי) והיא פשוט התחילה לצחוק ואמרה "סליחה שאני צוחקת", כאילו זה משהו באמת נכון ומצחיק שאני לא יודעת את זה ולפתע אומרת את זה.
ביום אחר אמרתי לאותה חברה שאני מרגישה לא נורמלית, שוב- לא ברצינות ולא בצחוק, אבל היא אמרה בנימה רצינית "אני יודעת, אבל אני מקבלת אותך כמו שאת".
ופעם אחת נסעתי עם אבא שלי ועם אחותי, לא זוכרת מה בדיוק קרה אבל נראה לי ששכחתי משהו או שעשיתי משהו מפגר ואמרתי "אני פגומה". אבא שלי אמר לי פתאום ברצינות "בוקר טוב" בציניות, זה היה כאילו הוא אמר "כדור הארץ ל__, ברור שאת פגומה". ואחותי אמרה בנימה נזהרת "כולנו".
והאמת שאני אמרתי להם את הדברים האלה כדי לראות את התגובות שלהם, והתגובות שלהם פשוט גרמו לי להאמין שמה שאני חושבת על עצמי פשוט נכון.

ודבר נוסף שהוא קצת אחר אבל אני מרגישה שדווקא יש לו קשר עם הדברים, ואני מרגישה צורך להוסיף אותו כאן. עד לא מזמן היו לי מחשבות אחרות שלא עזבו אותי. גם הן היו תמידיות, והן ליוו אותי לכל מקום שהלכתי אליו במשך שנתיים. אני לא אפרט כי קשה לי להסביר אותן בקצרה בלי לחפור בפיסקאות שלמות, אבל הן גרמו לי להרגיש ששום דבר בעולם לא אמיתי, אני לא אמיתית, הרגשות שלי לא אמתיים, האנשים מסביב הם לא אמיתיים. המחשבות חפרו חור עמוק בגוף שלי, שלפעמים שום רגש לא מילא אותו, ונכנסתי לניתוק עצמי. והעובדה שזה פשוט לא עזב אותי, וזה ליווה אותי לכל מקום ואף פעם לא שכחתי מזה, זה גרם לי להרגיש חולת נפש. וזה קשור, כי גם כאן הרגשתי שונה מאחרים. שאני היחידה בעולם שחושבת מחשבות כאלה וזה גורם לי להיות שונה וחולת נפש. למרות שהרגשתי שאנשים הם לא אמיתיים, הרי במודע ידעתי שהם כן, פשוט הרגשתי כאילו הם לא, כאילו שום דבר לא. והייתה לי תחושה שאני שונה מכולם בגלל המחשבות האלה (אם "כולם" זה משהו שקיים בכלל). ולאט לאט הפסקתי לחשוב את הדברים האלה אחרי שהוצאתי את כל מה שהרגשתי בשאלה כאן לפני חודשים ספורים. מוזר ומדהים כמה שלפרוק זה באמת עוזר לשחרר הכל. כרגע אני מרגישה שאני קולטת שהכל אמיתי, שאני חיה כאן ואני נמצאת כאן ושום דבר מזה לא מזויף. אבל המוח שלי כנראה לא מסוגל לחיות בשקט ממחשבות מציקות אחרות. היום אני פשוט מרגישה שמשהו בי לא נורמלי והעולם זורק לי רמזים אבל לא אומר לי את זה במפורש.

האם אני פגומה? האם משהו בי לא בסדר? אני צריכה פסיכולוג? או שאולי כל מה שאני מרגישה נורמלי לחלוטין?
האמת שאני בעצם לא בטוחה מה לשאול, אני פשוט אשמח לשמוע אם יש לכם משהו לומר לי, לספר לי אולי מחוויה אישית שלכם (בהנחה שאני אולי לא היחידה), לייעץ לי... כל דבר שעולה לראש שלכם כשאתם קוראים את זה, ואתם מוכנים לשתף, אני ממש אשמח לשמוע. אני מעריכה את זה מאוד. תודה רבה (: