כל החיים התבצרתי עמוק באזור הנוחות, איך לצאת ממנו?

הבנתי מה הייתה הבעיה שלי כל החיים.

כשהייתי צעיר(כנראה מגיל 6 בערך), כאשר התחלתי להיחשף לכל מיני שטויות שהעיסוק בהם לא נותן כלום, התעסקתי בהם יותר מידי(גם בגלל הנאה וגם בגלל שהייתי ממש טוב בהם חחח) ולא פיתחתי שום שאיפות על דברים "רציניים". זה המשיך והתפתח לאורך השנים, את שנות הנעורים שלי בזבזתי בעיקר על תחביבים ממש לא רציניים שהתפתחו אצלי היטב לצערי. לא אדבר עליהם ספציפית כמובן כי אין צורך, זה סתם יביך אותי.

לכן בגלל שהתחביבים האידיוטים האלה התפתחו אצלי כ"כ, עד שסופסוף התחלתי לחשוב בכיוונים יותר רציניים(בגיל 15), התחילה להתפתח אצלי שאיפה די רצינית - אבל צורת ההתעסקות שלי בה והגישה שלי אליה הייתה מאוד מאוד מאוד לא רצינית, ממש תינוקית, מהסיבה הפשוטה שלא ידעתי רצינות מהי, לא הבנתי בכלל כמה היחס שלי אליה הוא כל כך לא רציני. הרגשתי כאילו אני יותר רציני מרוב האנשים בעולם.. והסיבה לזה הוסברה בפסקה הקודמת. ולכן השאיפה ההיא "נתקעה" ולא ממש התפתחה.

וכך למעשה נוצר מצב שיש לי אזור הנוחות ע-נ-ק-י(שהתפתח כמובן עקב התחביבים התינוקיים שפיתחתי עד גיל 15. אני מאוד "נמשך" להתעסק בהם באופן כמעט בלתי נשלט, אפילו היום אני מסוגל להתעסק בהם 5 שעות רצוף ולהרגיש כאילו עברו רק איזה 3 דקות).

היום, כאשר התחלתי סוף סוף להבין מהי רצינות, הפיתרון הכי טוב שמצאתי כדי לצאת מאזור הנוחות הקטלני ההוא זה להכריח את עצמי להתעסק באיזה מטרה קטנה(שלא דורשת הרבה מאמץ) כדי להתקדם לשאיפה "רצינית". לפעמים זה עובד חלקית ולפעמים בכלל לא(ברוב הימים אני עדיין נבצר בתחביבים התינוקיים האלו כמעט כל היום. אבל כן יש ימים שאני מצליח להתמקד באיזה שאיפה קטנה ומועילה לכמה שעות טובות).

אגב רק לצורך מידע נוסף - השאיפה שהחלה להתפתח אצלי בגיל 15 היא עדיין שאיפה שלי, אבל כיום היא לא השאיפה ה"רצינית" היחידה שלי.

האזור הנוחות שלי נראה לי כמעט בלתי מנוצח, הוא משתלט עליי כמו שטן, אני מרגיש מחוסר כוחות מולו. אני חייב את העצות שלכם, יש איזה דרך שיכולה אולי "להחליש" אותו? זה נראה הכי מועיל תיאורתית, אבל אני לא מצליח לחשוב על שום דרך להגיע לזה.. מצד שני, להכריח את עצמי לא עובד טוב(ואני יכול להבין למה..)