אני מעשנת בהכחשה כבר כמה שנים, אבל לא מרגישה מכורה. יש דבר כזה?

אוקי, אין מספיק מקום בכותרת. אסביר את מהות השאלה - אני רוצה לשתף בתחושות שלי (קצת ארוך..) וגם לבקש את דעתכם בעניין.

בגיל 19 כמה חברות (רעות!!!) שכנעו אותי לנסות לעשן. ניסיתי, לא אהבתי. גם אלכוהול לא מדבר אלי, ובכל יציאה או מפגש חברתי ישבתי ושתיתי מיץ. עם הזמן וכמה ניסיונות נוספים לעשן שמתי לב שאם אני שותה יין ומעשנת סיגריה תוך כדי- אני מצליחה "לעכל" את שניהם הרבה יותר טוב, וזה רק אם הסיגריה היא בטעם מנטה.

אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי קונה קופסת סיגריות ושומרת אותה לבילויים. כך יצא שכל שבועיים בערך הייתי שותה כוס יין אדום עם שלוש סיגריות. ברור לכם שעישון חברתי יכול להתפתח ולהתרחב כי מעשנים יש בכל מקום ולאורך כל שעות היום (הרי אנשים מעשנים בונים את היום שלהם לפי לו"ז הסיגריות גם בלי להיות מודעים לזה). הגעתי למצב שאני מעשנת גם בבוקר, ובלילה לפני המקלחת.

לומר את האמת, ריח סיגריות עושה לי בחילה. וזה רק חלק קטנטן מהדיסוננס הזה אצל מעשנים. כשמעשנים לידי אני פשוט מתחננת שיתרחקו או שאני הולכת בעצמי, ואם אני מעשנת בעצמי- אני מרחיקה את הסיגריה ומשתדלת לא לנשום מהאף. אחר כך זה דורש ממני סשן של שטיפות פה וידיים.

היו תקופות שלא יצאתי אז גם לא עישנתי חודשים. והיו תקופות שכן יצאתי ולא עישנתי, אבל תמיד ידעתי שאם בא לי אני הולכת וקונה קופסה. כששואלים אותי אם אני מעשנת, אני ממש מכחישה (ברור לי שזה טיפיקלי למכורים) ואומרת שאני מעשנת חברתית. אבל תכלס בשנה האחרונה יש לי קופסה איתי בתיק כמעט כל הזמן, והיא נגמרת תוך שבוע (!!!).
שלום, אני X, ואני מכורה לסיגריות.

אני מעשנת בערך ב-12 אחרי הפסקת צהריים בעבודה. אחר כך הולכת לצחצח שיניים, לשטוף ידיים ולעבוד. אחרי זה בדרך כלל אני מעשנת בסוף היום, בדרך הביתה. ואז בבית... עם הקפה, ואז אחרי האימון (כן, אבסורד) ואז אחרי הארוחה שאחרי האימון, ואז לפני המקלחת, וזהו. בערך.

אני מרגישה שזה משפיע לי על הגוף. גם אם זו לא קופסה ביום- יש השפעה שלילית.
למה אני עושה את זה? כי כיף לי. זה נותן לי הפסקות קטנות בחוץ במהלך היום (לא מעשנת במקום סגור), וזה הפך לקינוח אחרי האוכל. זה מגדיר לך פרק זמן של חמש דקות של רגיעה. זה נותן לי משהו להתעסק איתו כשאני יוצאת אבל מתחשק לי להיות רגע לבד. וזה מסריח.

הגעתי לשאלה שלי סוף סוף:)
יום ראשון בערב עישנתי את הסיגריה האחרונה בקופסה, התקלחתי והלכתי לישון. היום בבוקר רציתי לקפוץ לקנות קופסה חדשה ולא יצא לי. חזרתי מהעבודה, התאמנתי, בישלתי, ולפעמים צץ לי הרעיון הזה של ללכת לקנות סיגריות אבל זה לא היה מספיק חזק כדי לגרום לי לפעול בשביל זה. עכשיו כבר אמצע הלילה (יום שני) כשאני כותבת לכם את החפירה הזאת (אולי עזרתי למישהו להרדם בכל זאת) ובאמת שאני לא מרגישה שיש לי צורך פיזי לעשן. מחר בבוקר אני יודעת ששוב לא יהיה לי זמן לקנות קופסה ואני לא בלחץ מזה. מקסימום מחר בערב אם אעבור ליד אקנה... לחשוב על לא לעשן בחיים יותר קצת עצוב לי, אבל לא משהו שאכנס לסטרס בגללו.
אני פונה לציבור המעשנים והנגמלים- יש אנשים שלא מכורים לניקוטין אבל מכורים יותר לאקט עצמו? אני יודעת שניקוטין מזרז מטבוליזם אבל רק אחרי שקראתי את זה התחלתי להשתמש בזה לטובתי, אני מבולבלת. ככה אמורים להרגיש כשנגמלים מסיגריות? כל כך בקלות? מישהו יכול לספר לי מהניסיון שלו מה קורה בהמשך ואיך להתמודד עם זה? אני פשוט רוצה למתן את העישון, ולעשן רק לעיתים רחוקות, כמו לאכול סוכרייה. כל יום מזה זה כבר דוחה ומגעיל.

תודה שקראתם, אשמח לעשות מניסיון אישי :-*