מאז שאני זוכר את עצמי הייתי די מסתייג מכל פעילות חברתית כלשהי כיוון פחדתי, פחדתי להתחיל ולשוחח עם אנשים ולאט לאט הבנתי שאינני אדם שיכול להתחבר בקלות לאנשים אחרים.
ככה עברו להם מספר שנים בהם פיתחתי הפרעה נפשית נפוצה מאוד, (אולי אתם מכירים) דיכאון. האמת, שזה לא נכון, מאז שאני זוכר את עצמי תמיד חשתי כך.
אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להרוג את עצמי, הלכתי לשירותים בבית ספר ובלעתי בערך 30 כדורי אופטלגין, לא הרגשתי כלום. החלטתי להישאר בתא. התעוררתי בסוף היום ממוטט בשירותים, קמתי והלכתי הביתה. לא דיברתי עם אף אחד על מה שעשיתי וככה עברו עוד מספר שנים בהם ניסיתי פעם נוספת להתאבד.
כאשר התגייסתי הרגשתי שאני כן רוצה לתרום ולכן התגייסתי להנדסה קרבית וסיימתי את מסלול ההכשרה, אך בסיומה הרגשתי אפילו יותר מדוכא, כמו שאמרתי בהתחלה אינני אדם שיכול להתחבר בקלות ולכן לא היו לי חברים כלל בתוך הפלוגה. לכן הלכתי לקב"נית וביקשתי עזרה. היא מיד שלחה אותי לפסיכיאטר שהמליץ לי להפסיק לשרת בצה"ל, אמרתי שאינני מוכן לעשות זאת. כרגע הוא העביר אותי לבסיס חדש קרוב יותר לבית ונתן לי ת"ש 7 אך אני עדיין לא רואה סיבה להמשיך בחיים כמו שלי.
ולכן אני שואל אתכם כי בעיניי אני כבר נמצא כמעט בסוף הדרך, יש טעם להמשיך בחיים כמו שלי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025