הוא לוקח אותי כמובן מאליו? אני צודקת בהרגשה שלי? איך להיות יותר סבלנית?

היי לכולם... אני ליה, בת 19, ג'ובניקית בצה"ל ככה שאני עושה יומיות... לפעמים יש לילות בבסיס אבל זה לא על תקן קבוע, חוזרת בערך בשעה 16:00 הביתה והכי מאוחר 18:00.
חבר שלי הוא בן 26, סטודנט ככה שיש לו מערכת שעות ולימודים כרגיל... ובנוסף, הוא עובד במקביל בחברה טובה.
אנחנו מתראים אחד עם השנייה פעמיים בשבוע, ובזמן האחרון אנחנו פחות בטלפונים כי הוא חוזר נורא עייף לבית שלו.
עד לא מזמן תמיד היינו מדברים בטלפון לפני שהוא היה הולך לישון (אני הולכת לישון נורא מאוחר... לא יודעת למה... לא עייפה...), ובזמן האחרון אני מרגישה כאילו הוא מייחס לזה פחות משמעות.
היום האחרון שראיתי אותו זה היה יום שישי, הלכנו לסרט והוא לא נשאר עד מאוחר... הוא היה עייף וגם יש לו נסיעה יחסית ארוכה חזרה הביתה ממני (בערך 40 דקות) אז הבנתי למה הוא לא נשאר איתי עד מאוחר.
בדר"כ כשאנחנו מתראים גם הוא צריך ללכת לפני שהתחלנו להרגיש שזה בסדר... ש"התנענו את המצברים" להיום ועד לפעם הבאה, כי הוא צריך לקום מוקדם בבוקר וגם את זה אני מבינה...
הבעיה היא, שבימים האחרונים אני מרגישה קצת נלקחת כ"מובן מאליו"... לא דיברנו בטלפון חוץ משיחה של איזה 10 דקות או 20 מיום שישי, ולי אישית זה לא מספיק... ואז הוא מפתיע אותי עם הודעה של "מאמי אני עייף אני הולך לישון... לילה טוב".
עכשיו, אני הכי מבינה בעולם שהוא עסוק, שזו תקופה לחוצה בשבילו... אבל מרגישה שחסרה לי הצומת לב שלו... אני מתגעגעת לקול שלו גם אם שמעתי אותו רק ל 10 דקות, לא רוצה שהוא יעזוב אותי לעוד כמה ימים שבהם שוב הוא ישלח לי הודעת "אני עייף" וזה יגמר בלילה טוב ולא יותר מזה... ומרגישה שהוא לוקח את זה ברגיל! "אני עייף אז אני עייף! אני יאמר לילה טוב ואלך לישון".
אני לא מצפה שהוא יגיע אלי הביתה כל יום, בכל פעם שאני רוצה... אבל המעט זו שיחת טלפון עם משמעות ולא שיחת חולין כאילו אנחנו עמיתי עבודה.
אני באמת מבינה אותו... שהוא עייף מכל השגרה הזו ובצדק! הוא עובד, לומד ובמקביל הוא משתדל להיות איתי, אבל אני לא רוצה להרגיש כ"נטל" או "משימה" של פעמיים בשבוע.
אני אוהבת אותו! ואני מתגעגעת אליו! ואני לא מצפה שהוא יגיע עד אלי יומיום, אבל אפילו שיחה באמת עם תוכן איתו בלילה תרגיע אותי... כי בינתיים זה "בוקר טוב" בין לבין פה ושם שיחה קצרה ואז "לילה טוב".
מה אפשר לעשות? איך אפשר לנסות אולי להבין יותר את הצד שלו? אני בכלל צודקת בהרגשה שלי?