אני זאתי שכל הזמן יוזמת עם "חברות", נמאס לי כבר מהבדידות הזאת

את האמת שאני לא יודעת למה אני בכלל כותבת את זה פה, כנראה שבאמת הגעתי לתחתית... אולי בגלל שאני רגילה כל חיי לצבור לצבור ולצבור ולא לספר כלום לאף אחד, אני לא מחפשת רחמים או צומי אלא רק לפרוק.
קצת על עצמי - אני כבר תקופה משוחררת, במין רוטינה של עבודה-בית. עובדת יחסית הרבה משמרות (כולל סופ"ש לפעמים, איך שמתחשק לי), וכשאני חוזרת הביתה אני לא ממש עושה משהו. גם לא בסופ"שים, אני רק בבית.
לפעמים אני עושה סידורים עם אבא שלי בבוקר ביום שישי, אח"כ בערב יושבת לאכול עם המשפחה שלי ארוחת ערב וזהו.. טלוויזיה/פלאפון/מחשב ולישון. כדי קצת להתרענן אני לפעמים רצה ועושה כושר ולפעמים עושה שופינג כדי טיפה לפנק את עצמי.
עכשיו הבעיה היא, שאין לי עם מי לצאת וזה לא שאני לא רוצה.. אני כן.
אני לא ממש טיפוס של מסיבות המוניות או של אלכוהול (הבנתי שאלכוהול רק מדכא אותי ככה שאני לא ממש בקטע של שתייה או סיגריות).. מעדיפה לצאת לאיזה בר/פאב שקט ונחמד רק בשביל האווירה.. או למקומות הרגילים, סרט, מסעדה, ביליארד וכו'..
בעבודה- אין ממש בנות בגיל שלי, כולן יותר קטנות ממני לפני גיוס/בבית ספר.. וכל מי שאחרי צבא כבר אחמ"ש וכל האחמ"שים שם כבר מגובשים כאלה, לא חושבת שאני אהיה ממש קשורה אליהם או שאוכל להיות איתם אחרי שעות העבודה..
בצבא- כולן רחוקות ממני מאוד וכל אחת עסוקה בעצמה/בחבר/בלימודים..

אני כל הזמן ניסיתי ליזום עם חברות שהיו לי בעבר או שיש (למרות שאנחנו בקושי שומרות על קשר) מפגשים אבל כל הזמן יש להן משהו אחר ובאמת שנמאס לי. רק אני עושה משהו בשביל לשמור על החברות שלנו והן אף פעם לא יוזמות כלום.
-יש לי חברה שאני מכירה אותה מהאינטרנט עוד מגיל 12 ועד היום אנחנו בקשר, אמנם הוא רופף כרגע אבל עדיין שורד. אנחנו לא מדברות באופן קבוע, אלא פעם ב-..
היום דיברנו בפלאפון כולה ל2 דק' (כמובן שאני זאתי שיזמתי והתקשרתי) כי היא הייתה עסוקה עם הלימודים וכל פעם שאנחנו מדברות בווצאפ ואומרות כל הזמן שאנחנו צריכות להפגש אבל בתכלס לא קורה כלום.
-יש לי עוד חברת ילדות עוד מהגן שאנחנו מדברות פעם בכמה שנים טובות (שוב פעם-רק אני יוזמת), פעם אחרונה שראיתי אותה היה לפני הגיוס.
-אני מכירה עוד מישהי שאנחנו חברות כבר כמה שנים, אבל בשבילה אני אופציה ב' היא מציעה לי לצאת רק אם אין לה עם מי וגם זה לתלאביב למקומות המוניים כאלה (לפעמים אני זורמת איתה כי באמת לפעמים אני מרגישה שאני חייבת להתאוורר וכבר לא אכפת לי לאן העיקר לצאת).
עכשיו שלא תחשבו שאני איזו בחורה נואשת שחופרת לאנשים שיצאו איתה, אני בסה"כ רוצה שלפעמים גם ייזמו איתי וישאלו לשלומי ולקבל יחס חברי בדיוק כמו שאני נותנת. Is that too much to ask?

היום ממש בכיתי על זה אז פרקתי אצל חברה שלי שהיא קטנה ממני בכמה שנים והיא גרה מאוד רחוק ממני. דיברנו וזה התגלגל לזה שהיא נעלבה ממני, אני בסה"כ רציתי שהיא תבין אותי ותתמוך בי אחרי שפרקתי אצלה והיא הבינה שאני בדיכאון. אני באמת אוהבת אותה ואין לי כוחות לריב איתה. היא ממלאה אצלי חור בלב שאף אחד לא מצליח למלא והיא באמת החברה הכי טובה שיכולתי לבקש.

הגעתי באמת למבוי סתום, אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה להכיר בנות בגיל שלי, אבל אני לא ניידת לצערי ואין לי ממש אמצעים. ללמוד זה עדיין לא אופציה בשבילי, אני רוצה עוד לנוח טיפה מהצבא.. לטוס, להרוויח עוד כסף, וכו'.
אני פשוט מיואשת :/