כולם נטשו אותי

באמת שהגעתי למצב שאני כבר לא יודעת מה לעשות... אין לי אף אחד
אחותי שאני והיא הינו פעם הכי קרובות בעולם הכירה את חבר שלה הם כבר שנה ביחד היא התרחקה מכולם היא כל היום רבה איתי אין לי אפשרות להחליף איתה מילה יותר בלי שהיא תתחרפן ותעיף אותי מהאזור שלה ניסיתי לדבר איתה על זה אבל זה פשוט לא מזיז לה.
ההורים שלי - מאז ומתמיד הם היו ככה אבל בשנתיים האחרונות זה הולך ומחמיר הם כל היום ביחד אחד עם השני מטיילים יוצאים צוחקים ולוקחים את אחי הקטן הם פשוט מתעלמים ממני הם לא מספרים לי שהם הולכים למקומות כדי שאני לא יבוא, אמרתי להם המון פעמים שאני רוצה להסתובב איתם זה לא מעניין אותם הם דבוקים אחד לשני לא שואלים לא מתעניינים בי בחיים הם לא שאלו מה איתי איך אני מה עשיתי היום? הם רק מחפשים לסנן אותי בטלפון כשאני מתקשרת
ה"חברות" שלי זה הכי נורא - אין לי חברה אחת אמיתית
אתמול היו לי צילומים שחיכיתי להם המון זמן והחברות הקרובות שלי ידעו כמה אני מחכה אף אחת לא התקשרה לא שאלה אפילו לא התעניינה או עשתה "לייק" בפייסבוק (כמה שטחי שזה נשמע - זה מרגיז, כי הן היו בפייסבוק וראו את התמונות האלה, אני יודעת בוודאות, אז למה להתעלם? למה לא לפרגן ולהגיב?)
הן לא מתקשרות אליי בכלל, לא קובעות איתי אני כל הזמן היוזמת אני מתקשרת אליהן ה-מ-ו-ן "רוצה ללכת לקניון?" "רוצה לצאת לאנשהו?" "רוצה לבוא אליי?" מנסה ומנסה והן תמיד דוחות אותי הן לא שואלות לשלומי בכלל וקשה לי קשה לי שיש לי דברים לספר ואין א ף אחד שיקשיב לי,
ובאמת שאני לא מהבנות שיושבות בבית ומחכות שישאלו אותן מה הולך איתן אני ייוזמת אני מנסה לדבר עם ההורים שלי ולספר להם מה עובר עליי הם פשוט בשלב מסויים קמים לחדר מתעלמים ממה שאני אומרת
אותו דבר חברות שלי אני מספרת להן בטלפון ופתאום יש שתיקה כזאת כאילו הן משתעממות
אחותי אין על מה לדבר בכלל
אין לי עם מי להיות אין לי עם מי לדבר כולם נטשו אותי ואני באמת לא ילדה פרנואידית כזאת אאוטסיידרית תמיד הייתי בחברה תמיד ניסיתי אני תמיד מנסה אבל זה לא מצליח פשוט אין לי אף אחד ובאמת שאל תגידו לי שזה בראש שלי כי זה לא
וניסיתי ליצור חברויות אחרות ואין לי עם מי
אין לי אף אחד אני על סף לפגוע בעצמי אני נשבעת באלוהים