אני קמה בבוקר עם חיוך על הפנים, מסתכלת במראה ואוהבת מה שעומד מולי, הבית יפה, בחוץ החורף בשיאו ואני בעננים!
טלפון מחבר שלי- ״אני בדרך אליך!״ הוא אומר לי, מצב הרוח המרומם הוכפל בכמה עשרות.
ככה ביליתי את היום שלי. ישבתי צחקתי ונישקתי את אהובי, לאחר מכן הלכתי למשמרת בעבודה. זה יום רגוע שלא צריך לחשוב בו יותר מידי- ככה זה שעושים שבוע שבוע בשירות.
אבל משהו השתבש בין הסגירה של החנות לחזרה הביתה.. פתאום החיוך קצת ירד, וצפות בראשי המחשבות על כל האנשים שנותק מהם הקשר בשנה אחרונה, החברה הכי טובה שהתגלתה כאכזבה, מציפה אותי תחושה של לבד. הגרון חנוק ואני מתמלאת שנאה עצמית, המראה עויינת לי, הרעב השקרי משתולל ומחסל עוד ועוד מהמקרר שלא תורם לתחושה הפיזית. דמעות זולגות ללא הפסקה ומחשבות על איך למות. איך להעלם מהעולם, איך לברוח לשבור את הכלים לרצות לחזור להיות ילדה קטנה בלי מחשבות
הכל מאוד מופשט, מחשבות לא ברורות אבל כאלה שגורמות לי חצי לילה לבכות וחצי לילה לשכב במיטה בלי רצון לחיות. תחושה שקרית של לבד תחושה שקרית של חסרון .
כדורים? סתם אופי חלש?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות