מצב רוח עולה ויורד, לא יודע אם הקשר עם האקסית נכון לי

ערב טוב לכולם,
הרבה זמן לא כתבתי פה. הקדמה -
אני בן 22, משוחרר כמעט שנה. כיום אני עובד בתור ברמן קפה. כיוון לימודים עדיין אין לי, למרות שבזמן האחרון התחלתי יותר להתעניין, לבדוק על שיפור בגרויות ופסיכומטרי. מרגיש שזה מתחיל לבוא אליי לאט לאט. עד לא מזמן - לא היה בראש שלי בכלל. אמרתי שאין מצב שאני אצליח ללמוד בתקופה הזאת.

לפני שנה אני והאקסית נפרדנו אחרי זוגיות של שנה. הפרידה שברה אותי. הייתי בתחתית. שאני אומר בתחתית אני מתכוון לתסמיני דיכאון - ירידה במשקל, חוסר מצב רוח, ריקנות, בכי, הרגשה שאין סיבה לקום בבוקר, געגוע מחרפן וכו וכו'. ה"שפל" נמשך עקב כך ששמרנו על קשר, אפילו ישנו לפעמים אחד אצל השני. התנהגנו כמו זוג אף על פי שלא היינו כאלה. חשבתי שבמוקדם או במאוחר אנחנו נחזור, וזה גם מה שהיא שידרה לי, ולכן המשכתי להילחם עליה, הראתי לה כמה אני אוהב אותה. אני לא בטוח שהרבה אנשים יעניקו לה אהבה כמו שאני הענקתי לה. בקשר "המוזר" שנוצר היו תקופות יותר טובות ופחות טובות. כשהיה טוב היינו מדברים בכיף, השיחות היו זורמות, היינו נפגשים וישנים ביחד, לא רבים ולא מתעסקים בשטויות. זה היה האושר הכי גדול שיש. לבוא ולישון איתה, מחובק, שהיא מניחה את הראש שלה על החזה שלי - אושר עילאי.
היו תקופות שדיברנו יותר, כול כמה ימים נניח, והיו תקופות שלא דיברנו בכלל. היה חודש שלא דיברנו בכלל, עד שנשברתי ושלחתי הודעה. זה קרה לפני ארבעה חודשים בערך. מאז חזרנו לקשר. פעם היא יוזמת, פעם אני. לפעמים היא מציעה לי להתראות ולפעמים אני מציע לה. הפגישות קורות לעיתים רחוקות. בתקופה האחרונה הפגישות הולכות מעולה. אני בא לישון אצלה, אנחנו ישנים ביחד. מחובקים כול הלילה. לא עוזבים אחד את השני לרגע. לא פעם היא שלחה לי הודעה בוקר אחרי, הודתה לי שבאתי ואמרה שזה עשה לה טוב.

בניגוד לעבר, אני כן מצליח להתמודד עם המצב. אני יוצא, מבלה, צוחק, נהנה. חי את החיים שלי. הייתי גם עם בחורות אחרות. זה לא משבית אותי כמו בעבר, אבל חשבתי שבשלב הזה בחיים אני אהיה במקום שונה. עברה שנה מאז הפרידה הרשמית ואני עדיין חושב עליה המון. אני עדיין אוהב אותה, עדיין מתגעגע אליה. היא עדיין חסרה לי. חסרה לי כשאני קם בבוקר וכשאני הולך לישון בלילה. אני עדיין מעט קנאי לה, תוהה לעיתים קרובות איפה היא, מה היא עושה ועם מי. לפעמים אני משחרר איזה בכי קטן שנובע מגעגוע לעבר, לתקופה שלנו יחד. לתקופה בה היא הייתה בת זוגתי.

באיזשהוא מקום אני מרגיש שזה לא תקין להרגיש כך אחרי שנה. שואל את עצמי איך כולם מתקדמים ומתגברים ואני עדיין מרגיש את הרגשות האלו. איך קורה שאחרי שנה אני עדיין מתקשה להמשיך הלאה? אני מרגיש עיוור לעצמי. כבר לא יודע מה טוב לי ומה לא. בעבר יצאתי מנקודת הנחה שהקשר שנוצר פשוט הורס אותי, אבל היה לי קשה בלעדיה ולכן הקשר נמשך. כיום אני מצליח להמשיך בחיים שלי ביחד עם הקשר איתה. אנחנו בקשר טוב, לא רבים, מדברים כול כמה ימים, נפגשים לפעמים. בדר"כ בפגישות אני בא לישון אצלה - רצון של שני הצדדים. ושזה קורה - אין לי איך לתאר את זה חוץ מאושר.

אני יושב עכשיו בבית וכותב את השורות האלה. פותח עוד נושא התייעצות איתכם, בדיוק כמו הנושאים שפתחתי לפני שנה, ולא מבין. איך לאחר שנה אני עדיין באותו מצב?
תודה לקוראים ולתומכים...