נכנסתי לדכאון? מתמשך. מישהו עבר את זה?

אני לא לגמרי בטוחה איפה להתחיל...
לפני בערך שנה, התחילה לי בעיית דימוי עצמי. משקלי בריא, ואני יודעת את זה בראש, אבל לא בהרגשה.
אז נכנסתי למעגל אין סופי של המנעות מאכילה ואז בולמוסי אכילה שגרמו לי להעלות הכל חזרה. זו הסיבה, אני חושבת, שאף אחד לא הבחין, כי אין שינוי במשקלי, אז קשה לראות.
בשבוע האחרון שוב העלתי במשקל ואני החרדות, אבל אני מניחה שזה לא משמעותי.
בנוסף, ברור לי שכל ה"עסק" לא באמת נובע מדימוי עצמי לקוי, ברור לי שזו הדרך שלי לברוח מדברים אחרים, אבל אני לא שולטת בזה. אני פשוט לא מסוגלת להפסיק.
אני יודעת שזה לא היא, אני פשוט לא מצליחה לצאת מזה!
במשך הרבה זמן, היו לי רגעים, שפתאום הייתי מבינה שיש לי בעיה, והייתי הולכת למטבח ואוכלת. הרבה. ואז אוכלת את עצמי על זה. (-:
ואז, בשבועיים האחרונים, הסיפור קיבל "תפנית".
נכנסתי לסוג של דיכאון.
אם עד עכשיו הבעיה שלי עם המשקל שלי הייתה הדרך שלי לברוח מ" צער החיים" , עכשיו אני מבינה שרק חפרתי לעצמי בור יותר עמוק ליפול אליו, ואני חוששת שהנפילה בלתי נמנעת.
הדכאון הזה לא מתבטא במחשבות אובדניות באמת נכון לעכשיו, מכמה סיבות.

דבר ראשון, לשמחתי עדיין יש בי את התקווה הזאת, שיום אחד עוד ארגיש יותר טוב, ודבר שני, אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה על הפגיעה שתגרום החלטה כזאת מצידי לאנשים הקרובים אלי.
אבל כן, המחשבה הזאת כבר לא רחוקה ממני כמו שהיא היתה פעם, גם אם היא בהחלט לא קרובה.

אני יודעת שהרבה מכם יגידו לי לדבר על זה עם מישהו, ואם הייתי מכירה אתכם, הייתי עונה לכם על זה תשובות שונות ומשונות, אבל בגלל שכולנו אנונימיים- אני פשוט אגיד את האמת- אני לא מרגישה כאילו אני מוכנה להודות שיש לי בעיה...

אני פשוט מרגישה כאילו יש משהו שיושב לי על הלב ומכווץ אותו לאט לאט, עד שיום אחד הלב שלי פשוט ייתחלף בכובד האין סופי הזה.

אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לבטוח באף אחד באופן מלא, כי אני יודעת שכל מי שאפנה אליו, יירצה לעשות משהו כדי לעזור לי, ואני עוד לא שלמה עם עצמי שאני רוצה לצאת מזה. אז אני לא פונה לאף אחד, רק אליכם, קחו את זה כמחמאה, טוב?
וב, רוצה להדגיש בהחלט לא פוסט אובדני. רק פריקה.
אני אפילו לא מבקשת עצות. רק לעת שיש שם מישהו בחוץ, שאולי עבר משהו כזה, ואולי מבין. תודה.
סליחה אם הייתי דרמטית מידי. אני בסך הכל בסדר.