תסכול כללי והאם לעזוב את יב'?

אני לא רוצה לדבר על עברי יותר מידי מפני שהוא לא היה פשוט. הורי התגרשו והדבר הזיק לי המון. נהיו לי כמה "מחלות" נפש (אני לא יודע עד כמה גרועים הדברים) אני חושב שיש לי מאניה דיפרסיה והיו לי כמה חרדות ובינהם חרדה חברתית ששנים סבלתי ממנה ולא ידעתי שהדבר הוא חרדה חברתית. בחצי שנה האחרונה טיפלתי בעצמי ויצאתי ממנה כמעט לגמרי אך היא עדיין מפריעה לי. עד שיצאתי ממנה, נותרתי לבד.. היו לי 5 חברים וגם הם לא ממש היו חברים. 2 מעיר אחרת כי עברתי דירה לפני שנתיים ו3 מהעיר הזאת. שניים טובים שהכרתי אותם מהרגע שעברתי דירה. שני החברים האלו מעיר זו בינהם הראשון התחיל להיות מאוד לא נחמד והרס אותי בכל פעם מחדש. מצבי הנפשי תמיד היה גרוע ואותו אחד לא עזר לי לשפר אותו. כשרציתי להתחיל עם מישהי (לשם שינוי!) הוא אמר לי שאני מכוער, לא נראה טוב, מי מתחיל עם בנות בבית ספר. ברחוב כשרציתי הוא אמר לי אותם דברים והחבר השני לא ממש עזר פשוט שתק. הוא היה בסדר לעומת הראשון ואז הבנתי שאני מעדיף להישאר לבד מאשר להיות עם חברים מגעילים ולכן עזבתי אותם. החבר השני שעוד היה נחמד נגרר אל ההוא והפסקנו לדבר... השלישי שציינתי מהעיר הוא חבר בית ספר. יצאתי איתו פעמיים וכיף להיות איתו אבל הוא מפחד לעשות דברים ולצאת וליזום כמו שאני רוצה. אני צריך חברים שיעזרו לי לשחרר את האופי שלי ולא להוריד אותי למטה, אני בן אדם חברותי,בעל בטחון עצמי,חייכן,שמח,אופטימי וכל התכונות האלו נהרסו עם השנים.הייתי פעם בן אדם קר וסגור ופסיכולוג עזר לי ועבדתי המון על האופי שלי. 2 החברים מהעיר ההיא עם 1 מהם לא דיברתי המון המון זמן. הייתה תקופה שלא דיברנו שנה בערך והקשר חודש לפני כמה חודשים ועכשיו רק עם אחד מהם פעם בכמה זמן אנחנו מדברים. לרוב אני אומר שאין לי זמן כי אין לי מצב רוח לדבר איתו. נשארתי לבד וניסיתי להתחבר לאנשים מהבית ספר אך הדבר לא עזר, נכנסתי לדיבור של קבוצות אנשים כדי להשתלב וזה לא עבד, הלכתי לחוג והכרתי שם אנשים אבל הקשר לא היה רציני. סגרתי את הפייסבוק שזאת הטעות היא נוראית שעשיתי כי משם כולם מכירים חברים וידידות ואפילו חברה.. סגרתי אותו כי אבא שלי השפיע לי על הדעות ולא נתן לי להיות עצמי והדבר בסדר ומובן כי הוא רצה להגן עלי אבל בהמון נושאים אין לי דעות היום,לסגור את הפייסבוק הייתה טעות ולפתוח אותו שאף אחד לא יגיב או יעשה שום דבר אצלי בפרופיל זה לא שווה. התחלתי לעבוד ומהעבודה הכרתי אנשים נחמדים כלומר עבדנו ביחד וזהו.. אין ממש קשר שם ואני לא חושב שכדאי לבוא אליהם ולשאול אם אותו אחד יוצא ואם אפשר לבוא כי זה יראה עלוב מידי לדעתי ומוריד מהערך.
אז לאחר כל הסיפור נותרתי בלי דעות,בלי חברים ומחשבה על לעזוב את יב'. אני עולה ליב' עוד חודש וחצי מתחילים הלימודים וכל השנה הזאת הייתי לבד בהפסקות כנ"ל לגבי שנה שעברה רק שבשנה שעברה היו לי את שלושת החברים מהבית ספר. עכשיו אני לא רוצה להישאר לבד עוד הפעם. עוד שנה שלמה של להביך את עצמי שכולם יראו שאני לבד ועושה סיבוב עד לקפיטריה וחוזר כדי לבזבז כמה שיותר זמן שההפסקה תיפסק ולחזור הביתה. שנים שאני לבד גם בעיר הקודמת בגלל החרדה החברתית לא יצאתי כמעט אף פעם ואפשר להגיד שמעל 4 שנים אני בבית. מתקופת היסודי אני בבית ואני משתגע מהדבר! אני לא רואה סיבה להישאר ביב' כי אפשר להשלים בעתיד מה שפספסתי וגם אם לא יקבלו אותי עם 12 שנות לימוד אפשר ללכת למשטרה ואני לא רואה בדבר משהו רע...
לגבי הצבא עוד שנה אין לי דעה, אני לא חושב על להשתמט אבל הצבא לא מעניין אותי בכלל. לא אכפת לי להיות קרבי,ג'ובניק או אחד שפותח בתי כנסת. רק שהשפיעו עלי שזה העתיד שלי החלטתי גולני או גבעתי(אין לי מספיק נתונים צבאיים לדברים האחרים) אבל עדיין אני לא רואה תועלת בצבא. בזבוז של 3 שנים אבל שוב אני לא מתכוון להשתמט כי אם כל אחד יחשוב כמוני ויזום את מחשבותיו לא יגנו על המדינה.
אני לא יודע מה לעשות עוד. כמו שבהתחלה רשמתי שאולי יש לי מאניה דיפרסיה אפילו שאי אפשר לאבחן את עצמך, כל יומיים שלושה מתחלף לי המצב רוח ולפעמים יש בוקר שאני שמח עד הצהריים ומהצהריים עד השינה אני בדיכאון. ככה זה כבר המון זמן ואני לא יודע איך לפתור את הדבר. נמאס לי להחליף מצבי רוח כמו זיקית נפשית. ולגבי יב'? האם כדאי לי להמשיך את השנה ולהישאר לבד? מעבר בית ספר חשבתי עליו וההורים שלי נגדו אפילו שרציתי פעם.. לעבור לבית ספר אחר לא יעזור כל כך כי יש המון ערסים ומישהו ערס שאני לא רוצה לראות אותו יותר ויש אחד אחר במרחק 30 דקות עם אוטובוס וזה רחוק לי.. מה אני אמור לעשות?לסבול בבית ספר בכל יום מחדש עד הצבא או פשוט לעזוב ולחסוך לעצמי סבל מיותר של עוד שנה עד לצבא?