אני מרגיש ממש אשם אחרי שאני מאונן. איך מתמודדים עם זה?

טוב אני אנסה להיות קצר, אבל לכל הנושא יש היסטוריה ארוכה ביותר אז נראה מה יהיה....

ככה, נתחיל בכך שאני לא אדם דתי, בכלל לא, לא חושב שדתות אמינות בכלל, אבל זאת לא הבעיה
אני נולדתי לאימא עדת יהוה ולאבא שלא ממש משנה לא בכלל מה אחרים מאמינים.
אני אדם רגיש והייתי כך במיוחד שהייתי קטן. אמי גידלה אותי ואת אחותי במה שאפשר לקרוא לו דוקטרינה דתית בסוגה (לא יותר מידי לדעתי) ותמיד למדתי על אלוהים, הברית הישנה והחדשה, ה"אפוקליפסה הקרבה" ועל כל שאר הסטנדרט הרגיל שדת מכניסה בך חזק....
בגלל היותי ילד רגיש ואפשר להגדיר דאגני, לקחתי את הדברים האלה קשה ללב יחסית והייתי מקשיב לאימא שלי בכך שמנסה להיות ילד טוב "דתית" יחסית, בכך שלא מקלל, לא משחק עם צעצועים של נשק ובולשיט אחר, כל זה כמובן עד שגדלתי טיפה והבנתי שזה ממש דבילי ואני הולך לשחק במה שבא לי..
אבל זכור לי מקרה אחד טוב טוב שהייתי כבן 10 שבו חשבתי שסוף העולם הולך לבוא ולא ידעתי אם אני ישרוד אותו, הייתה סופה ממש חזקה ונכנסתי להתקף חרדה מהסרטים, הייתי בטוח העולם נגמר שם ועכשיו.
מאותו יום ההרפתקאות הפסיכולוגיות שלי רק החלו, זה התחיל בהיפוכונדריה רצינית שנמשכה כשנה, עבר לOCD סטנדרטי של טקסים וצעדים ומלמולים ומספרים שהמשיכו רוב ההתבגרות שלי.
עברתי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, טיפולים תרופתיים והתנהגותיים עד סיום התיכון שמצבי השתפר להפליא.
חשוב לי להזכיר בנקודה זו שאמא שלי נהייתה הרבה יותר מתונה והבינה שהיא לא תגרום לי ולאחותי להתנהג כמו שתי מוזרים דתיים בחברה והתחילה להפסיק עם ההליכות לאספות של עדי יהוה, קריאות מהתנך איתנו ביחד, בקיצור נתנה לנו חופש בזה (שימו לב שמדובר פה באישה ששמעתי אותה כמה פעמים אומרת שהומואים מגיע להם להשרף, שהם יצורים, שאני לא מתגייס לצבא בשום פנים ואופן שאני מצהיר שאני עד יהוה ומוציא פתור)
הכל היה טוב ויפה בשלב זה עד שהייתה לי תקופת חופש בין סיום התיכון לבין הגיוס(שהוא היה קרבי, אמא שלי גם נתנה לי גב ללכת לזה בסופו של דבר)
בתקופה הזאת של שקט מצעדים ומטקסי ה OCD התחיל להופיע דבר חדש, דבר שעליו אני בעצם מדבר פה, התחילו לי מחשבות טורדניות.
אבל אלו לא סתם מחשבות, אלו היו קללות בלתי רצוניות, דיבור גס וכל מיני כאלו ואחרי (בצורת מחשבות) על אלוהים, ישוע והשטן וכל מה שקשור.
הייתי שבר כלי, הייתי בשוק שדברים כאלה עוברים לי בראש, חשבתי שאני חוטא חטאים נוראיים, לא עבר לי לשניה בראש לספר לאמא שלי כי פחדתי מהתגובה שלה, חשבתי שאין מצב שלעוד בן אדם עוברים דברים כאלו בראש.
המחשבות האלו נהיו נוראיות במיוחד כאשר הייתי מתעסק באוננות או נגיעות כאלו ואחרות בעצמי, זה היה שובר אותי, במיוחד היה לי פחד לא נורמלי לחשוב משהו לא תקין בזמן הגמירה וכמובן שפחד מזה היה הרבה פעמים גורמת לזה שאני כן חושב(פתאום צץ לי השם יהוה בראש או משהו) דבר שהיה מכניס אותי לפחד וחרדה לא נורמליים אחרי גמירה.... לגעת בעצמי נהייה פחד רציני שכן חשבתי שמחשבות כאלו בזמן שאני עושה דברים כאלה חט גדול ביותר.
אני לא הייתי דתי אבל האמנתי שקיים אלוהים ושכל עוד אני בן אדם טוב אני ארגיש טוב, אבל חשבתי שיש גבול, חשבתי שזה לא הגיוני שאלוהים יחליק לי על דבר כזה.
זה המשיך כך כל השירות הצבאי שלי, הייתי לוחם כי החבאתי את זה בהתחלה אבל חזרתי לטיפול אצל פסיכיאטר צבאי שהביא לי כדורים, שפחתי לו הכל ואמרתי לו את כל ההיסטוריה שלי, רק אחרי יותר משנתיים בשירות פרשתי וירדתי לג'וב (מיד לאחר צוק איתן) בשלב זה כבר גיליתי שיש לבעיה הזאת שם ומיליוני אנשים סובלים ממנה, אמא שלי יודעת ומבינה ותומכת בנושא.
היום אני כבר משוחרר והפסקתי את הטיפול התרופתי בשחרור יחסית בהדרגה אבל לא כמו שהיה מומלץ, לתקופה של חודש היה הרבה יותר טוב והמחשבות נהיו עניין שקל להתמודד אתו.
אבל הנה אני כאן, אחרי כל השנים האלה, אחרי כל העליות והמורדות שחוויתי, אחרי כל השינויים של הדרך שבא המחשבות תקפו אותי, מתי ואיפה, אחרי כל הטקסים שהייתי עושה בראש שלי כדי להסביר לעצמי ולהוכיח לעצמי שהכל בסדר ושאין מה להאשים את עצמי, אחרי כל זה ואני עדיין לא שלוו.
וזה מה שקשה לי להבין, זה מה ששבר אותי, אני נכנסתי הרבה פעמים לאינטרנט לקרוא על הבעיה, לראות בפורומים איך אנשים אחרים מתמודדים, איך להם זה עובר, ושם לא הצלחתי למצוא מכנה משוטף כל כך....
כל האנשים הללו כולם(לפחות שראיתי וקראתי) הם אנשים דתיים, הדוקים וגם מחפשים את המפלט שלהם בדת בנוסף לטיפול, ראיתי הרבה נוצרים שכותבים כמה הם אומרים את תפילת מריה הקדושה ומה לא, וכמה זה מרגיע אותם, אבל זה לא אני, אני לא מתפלל, אני לא קורא בתנך ולא שומר שום טקס דתי, בקיצור חילוני כזה.
אבל עדיין מציק לי, ומציק לי מאוד, קשה לי לראות איך יכול, איכשהו, להיות לי חיים שמחים עם מחשבות כאלה, איך מגיע לי בכלל, לפעמים רבות אני פשוט רב עם עצמי אם זאת אשמתי או לא שחשבתי מחשבה כזאת או אחרת, במיוחד ובמיוחד אחרי אוננות או בזמן אוננות, אני מרגיש ממממש אשם ואומר לעצמי "למה אז הייתי חייב לאונן, זאת אשמתי, זאת הייתה בחירה שלי לעשות זאת"
כמו המקרה האחרון שהיה לי ושמציק לי מאוד כבר כ 24 שעות, הייתה לי מחשבה באיזה 3 בבוקר וביליתי שעות על לנסות להביס אותה ולשכנע את עצמי שאני לא אשם ושיהיה בסדר, מאוחר יותר בבית לא חשבתי על הנושא אבל עדיין הציק לי טיפה כזה, אבל לא חשבתי עליו בגדול. בכל מקרה התחשק לי להביא ביד ובזמן האקט נזכרתי שהיה לי את הדבר שהציק לי מאוד לפני, אבל העפתי כמה שיותר מהר והמשכתי, בא לי הפחד הזה עוד פעם אחת ושוב העפתי והמשכתי, גם כשגמרתי בא לי פתאום פחד שתבוא לי מחשבה אבל העפתי, כמובן שלהעיף לא פותר את הבעיה כי מיד אחרי אני מרגיש כבדות נוראית על המוח והנשמה ופחד רציני שוואי וואי מה עשיתי, זה אשמתי...
ואני לא יכול להרגיע את עצמי, לא יכול, אני פשוט מנסה אבל ישר אומר לעצמי, כאילו בוויכוח, "אז למה אוננת אחרי כל כך קצת זמן יחסית ממחשבה רעה, שאותה לא הצלחת לגמרי לפתור?" זאת אשמתך, זה נורא....

בגלל זה אני פונה לכם פה חברה, אני צריך עצות, אני מוכן לשמוע הכל, מה אתם חושבים, מה אתם יודעים, מה שמעתם ומה חוויתם, דעות ורעיונות!
בבקשה בבקשה אני כבר מרגיש שאני מאבד את עצמי ואת שמחת חיי כמעט לגמרי....


נ.ב
סליחה על החפירה אבל רק חשוב לי כמה נקודות לסוף
א. אני לא שונא את אמא שלי או משהו, אני חושב שהיא אשה נפלאה ואני מאוד אוהב אותה, היא טובת לב ונחמדה ובכללי הרבההההההה יותר רגוע מבחינה "קיצוני"
ב. בזמן יחסי מין עם חברה שלי כמעט שאין לי בכלל מחשבות כאלה, מעט מאוד פעמים היה לי וזה בהחלט לא השפיע עלי כל כך קשה כמו במקרים אחרים (היא גם יודעת על כל הבעיה)
ג. הרבה מאוד, אם לא כולם מהטקסים שאני עושה לעצמי כדי להרגע הוא פשוט לריב עם עצמי ולנסות לשכנע את עצמי בצורה מדוקדקת מאוד למה אני לא אשם והכל בסדר ואלוהים לא כועס עלי או משהו, זה הוא תהליך מאוד מאוד מתיש.