שונאת את עצמי, מרגישה לבד ועם ביטחון עצמי ברצפה...

היום הבנתי שאני שונאת את עצמי. שאני באמת באמת שונאת את עצמי. אני שונאת את האופי שלי, אני שונאת את מי שאני.
היום כל הביטחון העצמי שלי שאף פעם לא כל כך היה לי, כולו נפל לרצפה.
והיום אני גם הבנתי שאני בעצם לבד, שלושת החברות היחידות שלי הן לא באמת חברות שלי. התרחקתי מ-2 מהן בגלל שאנחנו לא לומדות באותם תיכונים, קשה לשמור איתן על קשר במיוחד שהלימודים אצלן עמוסים מאוד. והחברה שלומדת איתי באותו תיכון, אני מרגישה שלא באמת איכפת לה ממני. אני מרגישה שאנחנו חברות רק כי ככה פעם יצא, לא בגלל שהיא אוהבת אותי. למרות שלי מאוד איכפת מחברות שלי ואני מתה לדעת מה הן עוברות עכשיו, מה קורה איתן ומה שלומן בכלל. אבל אני בן אדם כזה שלא טוב בלתקשר עם אנשים, ואני לא בן אדם שטוב בלשמור על קשרים חזקים. ואני גרועה בדיבורים. כמו שאמרתי, אני שונאת את האופי שלי. ואני מרגישה שאף אחד לא באמת אוהב אותי ושאף פעם לא יהיה מישהו שיאהב אותי. דווקא היום התחלתי להרגיש ככה. היום. ואני יודעת שזה בטוח לא נכון, ואני יודעת שאני סתם שוקעת ברחמים עצמיים. אני לא מכחישה את זה. אבל ברגע זה- זה מה שאני באמת מרגישה. ואני מרגישה כל כך רע עכשיו. ואני יודעת שאני כנראה מגזימה. אבל אני מאוד רגישה ומאוד רגשנית, ואני לא שולטת בזה. אני שונאת את עצמי גם על זה.
ואני שונאת את עצמי על זה שאני לא מסוגלת להיות עצמאית. אני חייבת להיות תלויה לפחות בחברה אחת או בהורים שלי. אני לא יודעת את לשנות את זה, או אם אני בכלל מסוגלת לשנות את זה. בעצם אולי אני כן מסוגלת, אבל אני מרגישה חלשה מדי, אני מרגישה "קטנה". אני לא יודעת מאיפה להביא את הכוח לשינוי. ומה יגרום בכלל לשינוי. ואם אני באמת יכולה להיות חזקה מספיק ולהתמודד עם הפחדים שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא תחושת ה"לבד", וזה מה שהתחלתי להרגיש היום.
הייתי רוצה לדעת להיות עצמאית ולא לפחד ללכת לבד בדרך שלי. והייתי רוצה למצוא חברות חדשות, כאלה שבאמת יבינו אותי ואני אבין אותן, כאלה שארגיש הכי בנוח בעולם לדבר איתן, ויהיה לי כיף איתן ולהן איתי, ושאני ארגיש קשורה אליהן באמת, והן אליי. אבל אני כל כך גרועה בדיבורים, כל כך גרועה בלתקשר. ואני במילא לא בן אדם חברותי כל כך, אני לא יודעת איך להיות. אני ביישנית ואני לא מסוגלת להיות פתוחה עם כולם. אני תמיד מפחדת שאני אגיד את הדברים הלא נכונים ובזמן הלא נכון. כי אני יודעת שאני תמיד עושה את זה, ויש אנשים שמגדירים אותי כחסרת טאקט. לא כי אני אומרת דברים ישירים ומעליבים, אלא כי אני מדברת לא לעניין לפעמים, במיוחד במצבים שאני צריכה לדבר ואין לי כל כך מה להגיד או מה לענות.

לפעמים, ובמיוחד עכשיו, אני מרגישה שהייתי רוצה להיות בן אדם אחר.

כתבתי את זה עם דמעות בעיניים, אבל הייתי חייבת להוציא את מה שאני מרגישה... אני מצטערת אם אני נשמעת כאילו אני שקועה בעצמי וברחמים העצמיים שלי, אני מודעת לזה.
יש לי גם כמה שאלות, ואני מאוד מעריכה את כל מי שקרא את כל החפירה הזו.
1. יכול להיות שאני סובלת מחרדה חברתית ברמה כלשהי?
2. איך להתמודד עם תחושת בדידות?
2. אם יש לכם סתם עצות לתת לי או דברים לשתף אותי בהם, אני מאוד אשמח לשמוע (:
תודה רבה לכל העוזרים! אני מעריכה את זה ♥