אמא שלי הודתה בפניי שהיא רוצה להתאבד בגללי, מה לעשות?

שלום. שמי טל, בת 22.
הכרות קצרה: אני סובלת מהפרעת אישיות ואמא שלי היא נכה בשל מחלה. בנוסף, אני חושדת שאמא שלי סובלת מדכאון, גם בגלל המחלה וגם בגלל היחס של אבא שלי כלפיה לאורך השנים.
כל חיי הייתי שם למען אמא שלי - אבא שלי ואחי מתעלמים ממנה רוב הזמן. אבא שלי אלים כלפיה מילולית ונפשית ואמא שלי חלשה מולו, ואחי פשוט לא מעוניין לבלות זמן עם המשפחה, ומבלה כל רגע פנוי מחוץ לבית.
אני יודעת שאמא שלי מאוד אוהבת אותי ואת אחי, אבל לא אכחיש שאני מרגישה שהיא אוהבת אותו יותר ממני, בעיקר מפני שהוא לא סובל מאף בעיה נפשית ויש לו חיים חברתיים פוריים.
ההפרעה שלי הגיעה לשיאה כשהייתי בת 16. אז התחלתי לחוות התפרצויות זעם שלוו בקללות, בעיקר כלפי ההורים שלי. ההורים שלי לא מאמינים בפסיכותרפיה או בפסיכולוגיה וחושבים שהרוב זה שטויות ושהפסיכולוג שלי (ואלה שלפניו) מסית אותי נגדם.
בשל חוסר הידע שלה בתחום הנפשי, אמא שלי צעקה עליי וקיללה אותי חזרה. היא התקשתה להתמודד עם מצבי הרוח המשתנים שלי, ואני לא מאשימה אותה על כך - היו לי התפרצויות זעם קשות שגרמו לי לעתים לשבור מכשירים חשמליים וצלחות בבית.
בשנתיים-שלוש האחרונות, אמא שלי החלה לבטא מחשבות אובדניות, ואני חושדת שהיא סובלת מדכאון. לאחרונה היא התוודתה בפניי שכאשר אני צועקת עליה (מה שקורה לעתים קרובות), עולה במוחה המחשבה שאם היא תהרוג את עצמה, אז אני ארגע. כלומר, היא בעצם אומרת שהיא חושבת שיהיה לי טוב יותר אם היא תמות. אני לא יודעת אם היא אומרת את זה כדי לגרום לי להרגיש אשמה (אמא שלי היא מאוד מניפולטיבית, והתחלתי לשים לב שגם אני מתחילה לנהוג במניפולטיביות כלפי אחרים) או שהיא באמת ובתמים מאמינה שאם היא תמות, יהיה לי טוב יותר.
למרות הקשר המאוד-לא-בריא עם אמא שלי, היא החברה הטובה ביותר שלי; אני מספרת לה הכל והיא מספרת לי הכל. אנחנו תומכות נפשית אחת בשנייה מכיוון שאבא שלי הוא אנטי-חברתי וחסר אמתפיה (אבחנה חובבנית שלי), ולא טורח להתעניין ברגשותיה של אמא שלי.
נדהמתי לשמוע שאמא שלי רוצה להרוג את עצמה בגללי/למעני. למרות שאני האדם היחיד בבית שטורח להתעניין בשלומה ועוזרת לה בכל מה שהיא מבקשת, היא עדיין חושבת להרוג את עצמה בגלל ההתנהגות שלי (היא מסרבת לקבל את העובדה שאני סובלת מהפרעת אישיות, וחושבת שהפסיכולוג שלי מכניס לי שטויות לראש).
אני הרוסה רגשית מהווידוי שלה, וגם ככה הדימוי העצמי שלי הוא כמעט אפסי. הפסיכולוג שלי לא יכול לעזור לי, כי המצב הנפשי שלי לא ישתפר כל עוד אני חיה עם ההורים שלי (אני סטודנטית, לכן לא אוכל לעזוב את הבית לפחות עוד שנתיים).
מה אוכל לעשות?