אני ילד טוב בסך הכל שעשה הכל "לפי הספר", ההורים ממשטרים ויוצרים נתק! מה לעשות?

שלום לכולם,
אני בן 26, הקטן במשפחה, יש לי שני אחים נשואים ושתי בעיות שאשמח אם תעזרו לי בהן.

העניין הראשון-"קצר" עם ההורים.
הזוגיות של הוריי איננה מזהירה בלשון המעטה. מזה שנים שהם מנהלים חשבונות נפרדים, צועקים אחד על השני ומחפשים זה את זה בפינות אפלות. צורת ההתנהלות הזו מטרידה ובלתי נסבלת! אין אפשרות כמעט לדבר עם אחד מהם בלי שתעלה טרוניה/קובלנה על ההורה האחר. העניין הזה מקשה מאד לנהל שיחת חולין בלי שמפלס העצבים ימריא לרמות בלתי חוקיות, כל מילה הופכת לריב וזאת ללא שום סיבה וגם ללא אפשרות "לנבא" מתי המירמור יצוץ, שכן נדמה שמדובר במנגנון שרירותי.
אני בבית כרגע לאחר מספר שנים "בחוץ", אבל מסיבה זו אני ממש משתדל להימנע משיחות עם הוריי כי הביקורת לחלוטין איננה מידתית, בטח לא הרמות הקול והזלזול ("מה העניינים?" אני עונה "בסדר" ונמלט). מאידך, כואב לי לראות את הניסיונות שלהם ליצור איתי שיחה, כי בניהם הם לא מדברים כאמור... כמה שדיברתי אתם בצורה מכובדת והסברתי להם שזה פוגע ומעליב ולא כל שיחה פשוטה וסתמית צריכה להסתיים בצעקות (ותהרגו אותי אבל זה ממש ככה)- אבי אומר "נכון, אני אבא רע" ואימי עונה "אלו החיים, כשתתחתן תתנהל אחרת".

העניין השני-מישטור וזלזול
כבר מקטנות נחשבתי ל"פרופסור המשפחתי", הייתי שד קטן וסקרן, זאת יחד עם כישורים נוספים. לצערי, השגרה בבית רחוקה שנות אור מכך - אימי בפנסיה ובדרך כלל מנקה באובססיביות את הבית, אבי מנצל ימים חופשיים לרביצה במרפסת עם הרדיו.
אמנם בתחילה ההורים תמכו ברצוני להתפתח אינטלקטואלית, לפתח את כישוריי ולא לבזבז את הזמן, אך נראה כי ככל שחלפו השנים חל מפנה משמעותי בנושא. בשנים האחרונות הורי נעשו ביקורתיים גם כלפי בצורה קשה ואולי אף מעליבה... גם על ההתנהלות היומיומית (שינה, אוכל, כאלה...) וגם מורכבת יותר - כשמתנהל דיון אבי יכול לקטוע אותו במשפט "אתה חכם, אתה יודע הכל" וללכת (אני יודע שהוא חם מזג כי הוא צועק על כולם, גם בעבודה, ובלי שום קשר סיבתי לסיטואציה) או לעקוץ אותי בכשלונות עבר, כאשר בזמן אמת הוא התעלם מצרכיי (שהיו, בסך הכל, לתת לי גב מול אמא). אימי לעומת זאת, כביכול מעוניינת לשמוע מה אני מתכנן וכיצד, אבל מדכאת וממשטרת מבחינת המורל, כך שאם בחרתי מסלול מסוים (שהיא טענה שמתאים לי) היא גורסת שהבחירה של המוסד לא מתאימה ותחזור ותשנן לי שעליי לעזוב. כשאעזוב, אבי יאמר לי שהייתי טיפש, ואימי תאמר לי שכדאי שאחזור. אם אני בוחר לעצמי תכנית העשרה, היא תעשה הכל כדי שזה לא ייצא לפועל כיוון שהיא מפחדת ש"אצליח מדי" ואולי ארד מהארץ או אצא בשאלה(???). אני מודה שכתוצאה מכך אני מאד מדוכדך... זה מתחיל להשפיע על מצב הרוח שלי וכמובן, על ההישגים האקדמיים.
זה שובר אותי לגמרי... אני ילד טוב בסך הכל שעשה הכל "לפי הספר" והנה נראה כי לעולם לא אגיע למה שהיה מובן מאליו עד לא מזמן, כי איבדתי עניין ומוטיבציה. כרגע אני ממש מחפש את עצמי ולא ממש מוצא. יש משהו שאפשר לעשות?