איך להיות שמחה מבפנים?

אני בת 14 בכיתה ט' ואני כל הזמן מרגישה עצובה ובודדה בגלל כל מיני סיבות ודברים שקורים לי. אני נורא נפגעת כל הזמן ואני נורא רגישה ותמיד איכשהו מרגישה רע בשביל הבן אדם השני בגלל *שאני* נפגעתי.. מקווה שמישהו הבין אותי.. אני כל הזמן מרגישה בתוך מחשבות שלא פוסקות על פשוט למות ולהיפטר מכל הסבל הזה שאני חווה כל יום ואף אחד לא יודע, כי בסופו של דבר כל מי שמנסה לעזור לי פוגע בי גם בדרך כלשהי.. אני גם מרגישה שאנשים מנצלים את הטוב שלי ובגלל זה פוגעים בי כל הזמן, כי יודעים שאין סיכוי שאני לא אסלח בגלל הלב הטוב מדי שלי.. אני לא אוהבת את עצמי ואני לא מדברת על החיצוניות אני מדברת על האופי, אני כל הזמן מרגישה אבודה ושבורה ועצובה ואם חמש דקות לא ידברו איתי (למשל בשיעור בבית ספר) הראש שלי יתמלא במחשבות שאני לא טובה מספיק ושאף אחד לא צריך אותי, או רגשות אשמה על משהו שלא באשמתי או נקיפות מצפון או לא יודעת מה. וזה פשוט נוראי, מצד אחד אני רגילה לזה אבל מצד שני זה מרסק בכל פעם מחדש.. קצת קשה להסביר את התחושה הזאת.. זה כאילו כל יום אני קמה בבוקר כאילו "מרכיבה" את כל החלקים השבורים שלי ועושה הצגה של ילדה שמחה וצוחקת.. אבל אי אפשר לשלוט במחשבות ואני לא יודעת מה לעשות .. אני כל כך רוצה שלמישהו יהיה אכפת ממני כמו שלי אכפת ממנו, נמאס לי שלא מתייחסים אלי כמו שאני מתייחסת לאחרים, אני רוצה שמישהו יאהב אותי ולא יחשוב שאני מוזרה או משוגעת בגלל שאני עצובה ופתאום מתחילה לבכות מולו אני רוצה להרגיש חופשייה להיות "אני העצובה" מול מישהו ושאני באמת אראה שאכפת לו אבל זה לא מרגיש בכלל שלמישהו אכפת.. אני רוצה שיהיה לי איזשהו בן אדם שאני יוכל לבוא מולו כשהוא שמח וצוחק ולהגיד לו שאני עצובה והוא פשוט יחבק אותי וזה אף פעם לא קרה או יקרה. ומצד שני אני חושבת לעצמי, למה את מצפה שזה יקרה לך? את לא כזאת חשובה.. אף אחד לא לוקח אותך כמשהו חשוב או משנה בסדר יום שלהם. לעומת זאת אם ההפך יקרה אני נורא ידאג ויהיה לי אכפת.. אני שונאת שאנשים רואים שאני עצובה ומדברים איתי כרגיל. כאילו כן אני עם מסיכה של אושר וצחוק כל יום, אבל לפעמים יש דקות ביום שאני באמת אני האמיתית וכאילו אף אחד לא שם לב ולאף אחד לא אכפת .. ושוב מצד שני אני חושבת לעצמי למה אני מצפה בכלל ולמה שמישהו ישאל .. כשמישהו או מישהי אומרים שהם אוהבים אותי או מחמאה כלשהי אני מרגישה שזה שקר מוחלט אבל בכל זאת רוצה שיגידו את זה, כי זה כאילו עושה לי אשליה כזאת כאילו שאוהבים אותי ושאני טיפה משנה למישהו בעולם הזה.. גם את זה בטח אף אחד לא מבין אבל אולי מישהו אחד יבין.. וכשאחד החברים שלי עצוב מאוד אני נורא עצובה כל היום ולמשל בשנה שעברה חברה שלי הייתה בדיכאון וכל יום שאלתי אם היא בסדר ואני לא רוצה להצטייר כמישהי כזאת עוזרת כי אני לא תמיד עוזרת אבל אני תמיד פה בשביל כל מי שירצה, אבל אני מרגישה שאף אחד לא יעשה בשבילי מה שאני עושה בשביל אחרים!! וגם כששואלים שאני בסדר ואני אומרת שכן ואני בכלל לא, ואז מאמינים, זה מרסק מבפנים.. וזה 99.9% מהפעמים ששואלים אם אני בסדר.. ואני כלכך רוצה שכשפוגעים בי ישר יגידו שאוהבים אותי במקום סתם "סליחה" סתמית שלא אומרת כלום ובמילא אחר כך ממשיכים לפגוע בי אז מה היא שווה? אבל זה אף פעם לא קרה, כשפוגעים בי אני מתעצבנת שלא מבינים לבד מה פגע וזה פשוט ש ו ב ר שכאילו מישהו מתנהג כרגיל ועושה משהו שפוגע בי ולא שם לב בכלל .. יש ימים שבאמת לא קרה לי משהו רע בהם בבית ספר אבל אני עדיין יכולה אפילו מאמצע הדרך הביתה פשוט להתחיל לבכות בגלל דברים קטנים שקרו וכן טיפה הרסו את היום שכביכול היה טוב ובגלל אולי ריב שקרה לי לפני שבוע ואולי בגלל שאני מרגישה אשמה ולא טובה מספיק שזה בעיקרון התחושה העיקרית .. כן כזאת אני .. אני חושבת שהסיבה היחידה שאני עוד פה זה כי אין לי לב ללכת ולעזוב את בני דודים שלי שאני נורא קשורה אליהם, חברים קרובים, את הסבים והסבתות שלי ואבא שלי.. מכל שאר האנשים אני לא חושבת שאני משנה.. לפעמים אני מנסה לנחם את עצמי שיום אחד אני אהיה בעבודה שתמיד רציתי לעבוד בה (מעדיפה לא לכתוב מה) וזה טיפה מנחם.. אבל כשאני חושבת עוד כמה שנים יש לי לעבור עד אז אני נהיית עצובה שוב ..אני לא חושבת שלחברים שלי אכפת כמו שלי אכפת מהם, זה ישמע מוזר אבל באמת כל דבר אפשרי הייתי עושה בשבילם גם אם זה גובה ממני מחיר נפשי נורא כבד.. וזה מה שאני תמיד עושה. וכן אני יודעת שאני צריכה ללכת ולדבר עם מישהו על הכל, וכן יש אולי קצת אנשים שאכפת להם, אבל לא באמת, אני לא חושבת שמישהו בכלל יבין את זה, אני בקושי מבינה את עצמי.. פשוט נמאס לי ואני כל יום מרגישה את התחושות המדכאות של העצבות, והאשמה על כל דבר, ובאמת שאני לא שולטת בהן.. אני מרגישה שאין בי שום דבר מיוחד גם לא בחיצוניות וגם לא בפנימיות שאני סתם עוד ילדה.. שאכפת לה יותר מדי מאחרים ושהיא יותר מדי טובה ושהיא קצת מוזרה וזהו. אני לא יודעת מה לעשות עם התחושות האלה. זה באמת מרגיש כאילו לא יקרה כלום אם אני פשוט אלך ולא אחזור. אם יש לכם משהו שאתם חושבים שיוכל לעזור לי אז אני אשמח אם תכתבו .. וזהו רציתי לכתוב את זה איפשהו גם אם כתבתי את כל זה בדמעות חח אני מודה מכל הלב לכל מי שקרא עד לפה ♥