האם הסיבות שלי מוצדקות לניתוק מהאחיות? מה הייתם עושים במצב כזה?

**** ארוך...

תהיתי אם כדאי לי בכלל לכתוב למרות שלהחליט כבר החלטתי, אבל כותבת בכדי לנסות לקרוא מצבים דומים ואולי לנסות ללמוד/להפיק לקחים מניסיון של אחרים.
אני ככה:
_ אני נשואה עם שני ילדים+הריון מתקדם וכן חיה בשכירות (חונקת יש לציין).
_ אני השניה בין שלוש אחיות קטנות ממני. הגדולה מעליי גרושה וחיה בדירה שקיבלה מזכאות כל שהיא (ליתר דיוק דחפתי אותה בכדי שתקבל וכנגד כל הסיכויים בקשתה התקבלה עוד שהייתה ללא ילדים והסיכוי היה קלוש).
- עכשיו לפני שאציג את הבעיות אציין בקצרה עליי.
מבין חמשת האחיות אני תמיד הייתי מהבנות שדואגות לאמא וממש שאפתי להסב לה נחת (בדיעבד מתברר שזה נכון).
תמיד בגיל הנעורות שלי נמנעתי לקחת כסף או לבקש כסף מאימי, תמיד נמנעתי מצרות רק בכדי לא לאכזב אותה, בכל בזדמנות שהייתה לי הקפדתי חנקות את הבית העיקר שהיא לא תנקה, מתי שהייתה מחוץ לעיר תמיד דאגתי להכין אוכל חם והגשתי לה... חשבונות שהיו צריכים לחם אני הייתי לוקחת ומשלמת בשביל שהיא לא תעמוד... (הייתי נערה אז כסף לא היה לי אז לא יכלתי לשלם עבורה למרות שרציתי, אבל כשהיה לי כסף כן שילמתי ואף קניתי בשבילה דברים שרמזה/רצתה).
זה בגדול בקצרה על העבר.
עכשיו אחרי חלוף השנים שכבר יצאתי מהבית אחרי הצבא מי שנשאר בבית אלה שלוש האחיות הצעירות.
אותן אחיות שכה שונות ממני ומאחותי הגדולה (אחותי הגדולה היא אחות משני צדדים והשאר מאבא אחר אבל מאותה אמא) חיות עד עכשיו בבית.
_ הבית אגב היה שייך לחברת עמידר, אחרי שיצא ממשרד השיכון שניתן לקנות את הבית בזול אחרי תקופה ממושכת אז בשביל שאותן אחיות שהיו צעירות מאוד לא ינדדו וישלמו יקר בגיל בוגר עשיתי שימניות וגייסתי כספים בכדי שהבית יהיה קנוי, אחרי ריצות וגיוס כספים הושג הסכום הנדרש וסוף סוף אמא שלי יכלה לנשום בנחת.
וגם הידיעה שאחיותי הצעירות לא ישלמו ויסתבכו עם עמידר - טופלה בכך שהבית נקנה רווח לי.
_ עכשיו, בחלוף השנים שמסתבר שזה היה רעיון גרוע.
אני עזבתי את הבית כי התחתנתי, אחרי תקופה ממושכת בעיר אחרת חזרתי לעיר שאימי חיה בו, הפצירה בי לחזור וכן כי לא תמיד יוצא לי גם לבקר אותה ותמיד עשתה לי רגישי בטלפון והייתה אומרת: ״את תצטערי שאני אהיה חיה״... זה תמיד היה מכה ללב בשבילי כי אני רגישה לאמא שלי, וכן בגלל הלידה המתקדמת עשיתי חישובים שאולי כדאי שאתקרב ולפחות את מי שעתיד להיוולד היא תזכה לראות על בסיס יומי כי שאת שאר הנכדים שלה לא יצא לה לראות והקשר בינה לבינם רופף.
- עכשיו שאני בעירה ועוד בשכונה שבה היא חיה רואה שאותן אחיות נשארו קרות לאמא, ראיתי במו עיניי שהיא הולכת לשלם חשבונות אחרי עמידה בתור של שעה - שעה וחצי.
האחיות עובדות, אין להן שום הוצאות למעט הדברים שהן אוהבות לבזבז על עצמן, טוענות בפניי שהאמא מקבלת כסף ממנן, אבל מהסתכלות וכן משיחה עם אימי מבינה שהן נותנות כאשר היא נשארת בלי כסף אחרי שהיא שילמה:ארנונה, מים, גז, חשמל וועד בית... וכמובן קניות.
לנקות בית היא מנקה, אימי חוששת להתעמת עם הבנות כי התגובות שלהן אלייה זה באגרסיביות כאילו הן עושות טובה לה.
בהתחלה היה מצב שאולי באמת הן עושות ״טובה״ לה כי האמא שלנו היא אלמנה שלא אוהבת לחיות לבד בבית עם-4 חדרים, עכשיו שאני מטר מאמא שלי ויכולה בכיף לגור איתה וכן לשלם על הכל (בייחוד שאחסוך שכירות ממחיה איתה) מסתבר שאותן אחיות נשענו על הסיבה הזו בכדי לעשות מה שבראש שלהן כי עובדה - עכשיו הן לא רוצות לצאת להשכיר ולפרוח.
הן אומנם כולן אחרי צבא ועובדות אבל החדר והתנהלות שלהן דומה לנערים מתבגרים שמתחצפים לאמא וכן שהבלגן חוגג.
אוכל בקושי מכינות לעצמן, לנקות בית וחדר אמא עושה זאת באופן תמידי וקבוע, ועוד שהן מנקות כשבא להן באמת כי לפעמים נמאס לאמא לנקות... ואחת הבנות בכלל אומרת לה לא לנקות בחדר שלה שבן חלילה משהו ילך לאיבוד (היא אוהבת לחיות בבלגן).
לי כבת וכאחות כואב לי שאין חמלה באחיות שלי.
הערכה לאחות הגדולה שדאגה לביטחון שלהם - אין וגם לא מצפה כי עדיין לא התמודדו עם החיים האמיתיים, הן כרגע בבועה.
היו מצבים שיצא לי לבקש ממנן עזרה כספית בגלל השכירויות וכו וכל ריב פשוט אחת מהאחיות זורקת יציאה: ״בלעדינו היית חיה ברחוב״!
(חובות לבנק עדיין קיים) אני יודעת שלולא זה היה הפוך הייתי נותנת מבלי לחשוב רק מתוך ידיעה שהמצב של היום קשה, ועוד אחת וכמה שאני יודעת שאותה אחות שחיה בשכירות דאגה לאחיות שלה שקט כלכלי בתחום הדיור...שעכשיו מתברר כטעות והיה עדיף שאת הכסף הזה שהן חוסכות היו משלמות עם ריבית לעמידר.

התירוצים שלהם הם תירוצים ילדותיים, לא משנה על מה מדברים איתם.

אני שנמאס לי החלטתי פשוט לחתוך ולהתחשבן איתן בעתיד כאשר הזמן ירצה ללמד אותן לקח.

האם זה חכם? מישהו/י מזדהה עם זה?

נ.ב.
האמא לא רוצה למכור את הבית (למרות שאם נניח היה נשאר בחזקת עמידר הבית הגדול הזה לא היה נישאר לה והבנות היו יוצאות או משלמות כל אחת מהשלוש בין 600/1000 כל חודש ולאמא היו נותנים בית קטן), ומי שנהנה וחוסך מהבית שנקנה דרך מאמצים כברים אלה הן, אותן אחיות שנראה שאין בהם שום חמלה ורצון לעזור מבלי שיפנו אליכן, שזה אגב מה שכואב ומר לי... שאין חמלה, בייחוד לכיוון האמא, אחת וכמה שהאמא היא מוגדרת אנאלפביתית.

השאלה הגדולה היא: מה אתם הייתם עושים?