מה עדיף במצב הזה, קושי פיזי או נפשי? אני כבר אובד עצות

לפני כמה ימים התחלתי קורס שאורכו כמה חודשים בבסיס יחסית טוב.
התחלתי את אותו קורס אחרי שקיבלתי סוג של טראומה מהטירונות שלי...
אותה טראומה מתאפיינת בזה שאני לא יכול להיות רחוק מהבית, בכלל.
השבוע הזה כשהיינו בקורס אז ישנו באכסניה שהצבא סיפק ושהיא ברשות, זאת אומרת שלא חובה להישאר בה אם אתה לא רוצה, באמת אכסניה טובה רק החיסרון היחידי הוא שישנים יותר מ - 4 אנשים בחדר והחדר עצמו די קטן אבל אני לא מתלונן על זה, באמת.
בקורס עצמו בבסיס, החומר הוא די מעניין והאנשים שם סבבה, עוזרים אחד לשני וצוחקים... בהמשך אתם תבינו איך הכותרת של השאלה מתקשרת לכל מה שאני כותב.
כל יום, כל היום, אני חושב על לחזור הביתה, אני בדיכאון חזק ואין לי חשק לדבר שם עם אף אחד, וכמדברים איתי אני צוחק צחוק מזויף ומנסה להעיף אותם ממני.
אני כל רגע מנסה שלא לבכות, מנסה להישאר חזק, מזכיר לעצמי שבטירונות התנאים היו בהרבה יותר קשים ושאין לי על מה להתלונן פה בעיקר שהמפקדים עצמם אמרו שכאן הם רוצים להתעסק פחות בפאן המשמעתי ויותר בפאן המקצועי של הלמידה.
כל רגע יש לי תחושה של לחץ ושל חרדה בתוכי, לא מהחומר הרב שאנחנו לומדים, ולא מהלמידה האינטנסיבית שאנחנו עושים, אלא מהעובדה שאני לא יכול לראות את הבית ואת המשפחה שלי כל יום.
וכשאתמול פעם ראשונה בקורס חזרנו הביתה, פשוט לא הייתי יכול להחזיק את כל הרגשות האלה בפנים ושפכתי הכל לאמא שלי.
אחרי חצי שעה של בכי וסיפורים היא הבינה את המקרה, ואמרה לי דבר אחד:
"אתה ילד גדול, כבר בן 18 וחצי, אתה צריך בעצמך להחליט מה אתה הולך לעשות עם עצמך ומשם להמשיך ולדבוק במה שהחלטת עד הסוף".
לפי זה יש לי שתי דרכי פעולה, להישאר באכסניה ולצאת כל שישי וגם זה לא תמיד בטוח כי אם נסגור שם שבת אז אני יצא אחרי שבועיים, או לצאת ממנה וללכת הביתה כל יום.
כאן נכנסים הקשיים מכותרת השאלה.
האפשרות שבה אני נשאר באכסניה תביא לי את הקושי הנפשי.
אני כל היום אהיה מדוכא ולא מרוכז בחומר, דבר חמור מאוד כי אנחנו צריכים ללמוד המון חומר וזה עניין של חודשים ויש מבחנים, ואם אני לא אהיה מרוכז אני אכשל במבחנים ויוציאו אותי מהקורס... בעצם יהרוס לי את כל התחלת החיים שבניתי עליה.
האפשרות שבה אני יוצא מהאכסניה תביא לי את הקושי הפיזי.
אנחנו מתחילים ללמוד כל יום בערך מ - 7:30 בבוקר ומסיימים מאוחר בערב באיזה 21:00.
בבוקר זה אומר שאני אצטרך לצאת מהבית באיזה 5:45, 6 בשביל להגיע לשם בזמן.
ובערב זה אומר שאני אחזור הביתה בסביבות 22:30.
אבל מה שכן גם שם אנחנו מתעוררים באיזה רבע ל - 6 ומגיעים לבסיס ב 7:20, ככה שההבדל הוא לא משמעותי כל כך מבחינת שעות.
הבעיה כאן היא שעות השינה שאני אשן איזה 6 וחצי שעות (מה שבאכסניה האמת אנחנו גם יושנים).
אבל רק לראות את המשפחה שלי/ את הבית נותן לי פשוט רוגע באמת.
אתמול ראיתי אותם אחרי השבוע הזה, ואחרי הבכי והדמעות הייתי ממש ממש רגוע כמו שלא הייתי כל השבוע הזה.
אז זה הסיפור שלי... מה לדעתכם עדיף במקרה הזה, קושי פיזי או נפשי?
ואני גם מקבל הצעות כל שהן... כי אני עובד עצות לגבי כל העניין.