איך יצא שאני כזו דפוקה? איך יצא שילדה בת 11 נכנסת לדיכאון?

לפעמים אני חושבת על איך יצאתי כל כך דפוקה. קשה לי להתמודד עם זה.
דבר ראשון, אני זריכה להזהיר אתכם. זה ארוך. אלא אם כן יש לכם זמן פנוי, אל תמשיכו לקרוא.
יש לי ADHD, ואני לא לוקחת ריטלין, ובמשך שנתיים (עם שנה הפסקה בין לבין ומסיבות שונות לחלוטין) הייתי ביכאון עמוק ועשיתי צרות לאמא שלי.
אמא שלי ואבא שלי התחתנו בגיל צעיר באופן יחסי. כשאני הייתי בת 10, ההורים של חברות שלי היו בני 40-45 ושלי התקרבו ל-35. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3, ואחי היה בן שנה. הם התגרשו כי אבא שלי הליט שהוא התחתן בגיל מוקדם מדי ושי לו עוד מה לעשות לפני שהוא רוצה להתמסד. הוא לא ניתק קשר או שום דבר. הוא מאוד מעורב בחיים שלי- יומיים בשוע וכל סוף שבוע שני.
אחי גם דפוק בטירוף, יש לציין, ובניגוד אלי הוא עדיין דפוק בעוד שאני די השתפרתי בשנה האחרונה.
כשהייתי בכיתה ד', אמא שלי לקחה אותי ואח אחי למסעדה. אני זוכרת את הלילה במדוייק. היא הושיבה אותנו ושאלתי בתור בדיחה למה אנחנו כאן, כי בדרך כלל לארוחות ערב אכלנו פסטה ושניצלים בבית, כל אחד בחדר שלו. אף פעם לא ביחד כמשפחה.
היא שאלה אותנו מה דעתנו על לעבור דירה. שנינו אמרנו שזה נשמע נחמד. לא ידענו למה הכנסנו את עצמנו.
לקראת סוף כיתה ד' כבר הלכנו לראות בתים, ובאמצע כיתה ה' אמא שלי כבר הכריזה שמצאנו בית. עברנו אליו בקיץ שבין סוף כיתה ה' לתחילת כיתה ו'.
לא הכרתי אף אחד. אף אחד, בכלל. אפילו שהבית החדש שלי היה במרחק 20 דק' נסיעה מהקודם.
המעבר היה קשה בטירוף. כאן התחלתי להתחרפן, וגם אח שלי.
בהתחלה הייתה ההכחשה, והכעס, והמיקוח. כל לילה הייתי בוכה, והייתי באה לחדר של אמא שלי והייתי צורחת, עד שלא היה לי אוויר והגרון היה כואב, אנחנו צריכים לעבור חזרה. הייתי נפגשת עם החברות מהיישוב הקודם כל יום, והייתי נשארת לישון אצלן אפילו 3 ימים ברצף, רק כדי להיות באיזור. ושנאתי את אמא שלי, על זה שהיא עקרה אותי מהמקום שהכרתי. מהמקום שגדלתי בו. צרחתי עליה, שאני שונאת אותה, צרחתי עליה, הוצאתי הכל. זה היה נוראי. הייתי אומללה במשך תקופה ארוכה, ארוכה מאוד.
ואז התחלתי לברוח מהבית. הייתי בורחת ומסתובבת ברחבי הישוב החדש. והתחבאתי, ואמא שליה ייתה מתקשרת ומתחננת שאני אחזור.
פעם אחת יצאתי מהבית והלכתי 8 ק"מ ברגל, לקניון הכי קרוב, וישבתי שם במשך רבע שעה והתקשרתי לאמא שלי שתאסוף אותי.
הייתי אומללה.
עם הזמן השלמתי עם זה.
~
אמצע כיתה ו'- אמצע כיתה ז'.
ה-ADHD שלי התחיל להשתלט. הוא נהיה חמור יותר משהיה אי פעם, הלכתי לאבחון בפעם השנייה בחיי, והפעם קיבלתי כדורים. קטנים, לבנים, לא מאיימים. ריטלין קונצרטה- 12 שעות של ריכוז, נשמע כמו קסם. נשמע כמו הפתרון לכל בעיות האנושות.
אבל זהו, שלא.
אני זוכרת שכשהתחלתי לקחת את הכדור, חיפשתי עליו כל מיני דברים באינטרנטף ובגלל היסטוריי האינטרנט שלי התחילו להופיע לי פרסומות שעליהן היה כתוב "אמא, למה נתת לי תרופה שהופכת אותי לרובוט?" ושאלתי את אמא שלי מה זה אומר והיא אמרה שאלה שטויות.
היום הייתי מוכנה להצטלם לאחד מהפוסטרים האלה.
לא יכולתי לדבר עם אף אחד, והרגשתי חרא בטירוף כי בפנים ***ממש*** רציתי לדבר עם כולם. זה לא עזר לעובדה שהייתי הילדה החדשה, בכל זאת. נכנסתי לדיכאון, והציורים שלי, שפעם היו מלאים בזיקוקים צבעוניים כל קנבסים שחורים, הפכו לילדות בוכות שיושבות פינות של חדרים אפורים. השירים שכתבתי הפכו לדכאוניים, והסיפורים שכתבתי סיפרו על ילדות שנשלחות לפסיכולוג, ועוד פסיכולוג ועוד פסיכולוג.
האם פגעתי בעצמי? לא. האם חתכתי? לא. האם התאבדתי? לא. האם הרגשתי כאילו שעשיתי את כל הדברים האלה יום יום? כן.
אף פעם לא אהבתי את הקונספט של פגיעה פיסית עצמית. אם אתה במילא מדמם בפנים, למה לדמם מבחוץ? אף פעם לא הרגשתי שהכאב הנפשי שלי מתקשר איכשהו לכאב פיסי.
התחלתי, שוב, לבכות כל לילה. לא רציתתי לקחת את הכדור יותר, אבל התמכרתי לריכוז. התמכרתי ללקבל 95 בכל מבחן. לא יכולתי לסבול את הרעיון של לקבל מתחת ל-90. לא יכולתי לסבול את הרעיון של לא להיות הכי טובה.
ואז הגיעו 3 ימים קסומים, בהם אמא שלי יצאה לפני לעבודה ולא הזזכירה לי לבלוע את הכדור. א לא בלעתי אותו. פשוט כי שחכתי.
ונהנתי... ככמו שלא נהניתי מעול. הרגשתי חופשייה מעצמי.חופשייה מעצמי אחרת, מישהי אחרת שהתחזתה להיות אני וכלאה אותי בעצמה. אני מדיימנת שאולי ככה טרנסג'נדרים מרגישים כשהם יוצאים מהארון, או אסירים חפים מפשע כשהם משתחררים מהכלא. סירבתי לקחת את הכדור שלי.
אמא שלי לקחה אותי לראו את רופא ההפרעות שלי, ככה אני קוראת לו. נפגשתי איתו כל פעם שמשהו היה לא בסדר עם הריטלין שלי. הוא נתן לנו רשימה של עוד 4 סוגי כדורים הערך, ולכל אח מהם הבטחתי לת חודש נסיון, בתנאי אחד- שאם אחרי כל ה04 חודשים האלה, עדיין לא אמצא משהו שמתאים לי, אפסיק לקחת את הכדור ויניחו לי לנפשי.
אכן, עברו 4 חודשים בהם הייתי צריכה להיות חזקה. חזקה יותר משאפשר, אולי. אם כל בוקר כשהייתם קמים, הייתה מונחת מולכם גלולה, שהייתה לוקחת מכם את האפשרות לבטא את הרגשות והרעיונות שבכם אבל משאירה בכם את הצוורך לבטא אותם, ככה שהייתם שונאים את עצמכם מבפנים על שאתם כל כך דפוקים עד שאתם צריכים גלולה כזו- הייתם לוקחים אותה?
ברור שלא. כי לכם יש ברירה. לי לא הייתה, הייתי צריכה להרוויח את הברירה שלי אז הרווחתי אותה. ב-4 חודשים של סבל.
ואז ההערכה העצמית שלי נפלה. אמנם הייתי בן אדם שמח יותר, אבל ציונים שלי צ-נ-ח-ו. עברתי מלקבל 95 בכל מבחן ל-85, ואפילו שאלה רק 10 נקודות, זה ריסק אותי. תמיד הייתי הגאונה.
בכל מקרה, מילא. זה עבר. אבל מדי פעם אני חוטפת פלאשבקים וזה מכה בי. איך יצא שאני כזו דפוקה? איך יצא שילדה בת 11 נכנסת לדיכאון?
ואז גם המסקנה הזו הכתה בי.
מה אם הילדה שלי תצטרך לעבור את כל זה?
עדיף לי כבר לא להוליד בכלל. אם אני מגדלת ילדים כמו שאמא שלי גידלה אותי, והגנים של הילדה שלי במחציתם יהיו זהים לשלי, מי יכול להבטיח לי שהילדה העתידית שלי לא תצטרך לעבור את כל הייסורים האלה?
אתם מכירים את זה, שכשאתם בני 8 אף אחד מבני ה-12 לא לוקח אתכם ברצינות, וזה ממש מכעיס אתכם?
ואז כשאתם בני 12, אתם מבינים שהייתם ממש אידיוטים ושהגיע לכם שלא יתייחסו אליכם ברצינות?
אז זה ממש לא ככה. אני מבינה את הכא הזה, ואני גם יודעת שזה לא עצב של שנייה אחת. זה לא אותו עצב מהסוג שילד בן 10 חווה כשלוקחים לו את המכונית צעצוע. זה היה דיכאון, אמיתי וחורך. ואני לא מאחלת לאוייבים הכי גרועים שלי להרגיש ככה, גם בגיל 40. בטח שלא לילדה שלי, בשר מבשרי.

אני מניחה שכל המטרה של השאלה הזוף הי בשביל תמיכה. אני צריכה תמיכה, ואני צריכה שמישהו יעזור לי להבין איך קרה שיצאתי כל כך דפוקה.