למרות הגיל מפחדת ממחלת נפש, אני מרגישה זוועה!

אני עוד מעט בת 14.9 מאז שאני זוכרת את עצמי אני הרגשתי קצת שונה אני לוקחת דברים עוד מאז שאני קטנה כמובן מאליו ,אני לא אבכה אם למישהו יקרה משהו רע ויש לי ציפיות גבוהות ואני חושבת שאהבה זה בולשיט - אני לא אוהבת למעשה אני נמנעת מלאהוב-פעם אהבתי ובאמצע גרמתי לעצמי להפסיק בכוונה כי לא באלי למרות שהיא אהבה אותי גם
אולי תחשבו שאני חייה בסרט אבל זה נכון כי אני באמת חייה בסרט
אני תמיד נמנעת מרגשות ואני מרגישה שרגש הופך אנשים לחלשים וטיפשים. אני גם מאמינה שלמצוא בן/בת זוג ולחיות איתו/ה את החיים זה לא המטרה שלי וזה בזבוז זמן.. אבל זה לא העניין
מאז שאני הייתי קטנה היה לי דמיון מפותח מאוד היה לי חברים דמיוניים עד כיתה ג' ובכיתה ג' לא היו לי חברים דמיוניים אלא היו לי 2 עולמות-העולם האמיתי והעולם הדמיוני
כיאילו אני מישהי שיש לה חיים כפולים.. כשזה התחיל כיתה ג'-ד' אני לא ידעתי שזה לא "נורמלי" ופשוט כשהלכתי הביתה עם חברים אמרתי דברים בעולם הדמיוני במחשבות שלי ובטעות אמרתי את זה בקול רם כי לא הבנתי שזה לא מקובל. לאחר מכן אני הסתרתי את זה. בעולם הדמיוני הזה במחשבות ובדמיונות אני באמת מכירה דמויות ואני מנהלת בראש חיים משל עצמי וכשדמות מתה או קורה משהו כשאני מדמיינת זה משפיע עליי בחיים האמיתיים ואני נהיית עצובה/שמחה בגלל משהו שקרה בדמיון.. אני יכולה לשלוט בזה אבל אני נהנת מלהיות בדמיון
יש לי ממש הרבה חברים ומשפחה ממש אוהבת ואין משהו שלא יכולתי לבקש אבל אני פשוט אוהבת להיות לבד
אני נהנת מלדמיין ואני לפעמים מעדיפה להשאר בבית ולחשוב בזמן שאני שומעת שירים או לקרוא ספר
אני מרגישה לפעמים שאני משתגעת וזה םשוט מעצבן אותי
אין לי בעיה בלימודים ואני מראה לכולם שאני שמחה למרות שאני אוהבת להתבודד ואף אחד לא מבין למה(אני מסתירה את העובדה שאני אוהבת להיות לבד ואני ממציאה תירוץ אם באלי להשאר בבית) אבל אני בדיכאון כבר מתחילת כיתה ז'. אני בכיתה ט'. אני לא זוכרת איך זה התחיל אבל זה פשוט התחיל
אחרי חצי שנה של דכאון התחילו להיות לי שוב תהיות לגבי נטייה מינית(בכיתות המוקדמות של היסודי לקחתי את הנטייה כמובן מאליו אבל כשהבנתי שזה לא מקובל אז אני פשוט לא דברתי על זה) ואז ידעתי שאני לסבית אבל אני מגדירה את עצמי כפאנסקסואלית כי אני מאמינה שמתאהבים בנפש ללא קשר למין של האדם.
בקשר לדיכאון-לפני חודשיים פשוט התחלתי לחתוך זה מרגיש כל כך טוב
אני אוהבת להתבודד לבכות לדמיין לחשוב על המטרה שלי בחיים אבל אני עדיין יוצאת עם חברים.
אני מצטערת שזה יצא מבולגן ולא ברור
אף אחד בחיים שלי לא יודע על כך
ואני לא מתכוונת לספר לאף אחד אז אל תיתנו לי עצה של ללכת לפסיכולוג לקבוצת תמיכה או לספר להורים ולחברים כי אני לא אעשה את זה