היי,
אני כותבת מתוך כאב עמוק ותסכול אמיתי. אני מקווה שתתחברו לתחושה שלי ולא תתנו לי תשובות שטחיות ומובנות מאליהן כי המצב באמת מורכב מבחינתי.
אני בחורה מאוד מינית ונראית טוב ויצא לי לצאת עם המון בנים, לכל הבנים האלה התייחסתי די בקלות ולכל היציאות התייחסתי כמו משחק כי לא באמת רציתי אף אחד מהם, פשוט נהנתי מהריגוש. חוץ מאחד מהם שאיתו היה משהו שונה ועכשיו אני מתחילה להבין את זה חד וצורם.
היה אחד שיצאתי איתו לפני שנה וחצי שפשוט שבה אותי. היה ביננו חיבור לא פחות ממדהים. משהו של באמת פעם בחיים. התאהבנו כל כך חזק שבדייט השני כבר הצהרנו על אהבתנו. זה הרגיש נכון ואמיתי.
הבעיה הייתה שהוא כל כך נבהל מזה, נבהל מהפגיעות שלו, נבהל מלפגוע בי, נבהל ממה שהדבר האמיתי הזה יכול להביא איתו שנפרדנו כי הוא לא יכל להכיל את זה.
הוא פחד כי זה היה כ"כ אמיתי.
לפני כמה חודשים ניסיתי לדבר איתו שוב והוא אמר לי שיש לו חברה אז שחררתי, לפני חודש הוא אמר לי שהוא רוצה שנחזור לקשר כי היה ביננו חיבור מדהים כי הוא מתגעגע אליי (ועדיין יש לו חברה) ואז אחרי שנפגשנו פעם אחת הוא שוב נבהל ואמר שאולי הוא נפגש איתי כדי לברוח מהבעיות שלו בקשר עם חברה שלו אז הפסקנו לדבר.
אני באמת לא יודעת מה לעשות.
זה לא שאני חושבת עליו כלללל הזמן, זה גם לא שלא יצאתי עם בנים אחרים ואני באיזה דכאון.
אני חיה, יוצאת, נהנית, מכירה, מרגישה..
ועדיין, בכל פעם שאני קוראת קטע מרגש על אהבה הוא עולה לי לראש, כל פעם כשאני באמת לבד עם עצמי ומתמודדת עם הרגשות הכי עמוקים אני מבינה שאני עדיין לא באמת ויתרתי עליו ואני גם לא רוצה לוותר.
מרגיש לי כל כך מטומטם שהקשר הזה לא מתממש רק כי הוא מפחד כי זה אמיתי. אבל מה לעשות שהוא 50% ממה שיוצר את הקשר והוא לא מוכן לנסות?
מתסכל אותי כל כך שאני יודעת שיש לנו דבר מדהים ונדיר ושמתוך פחד שלו אנחנו מפספסים את זה.
מה לעשות? מה בכלל אפשר לעשות עם התחושה הזאת? ואיתו? יש מה לעשות?
(מצרפת את השיר, כי הוא מתאר את התחושה שלו בסיפור נכון לדעתי).
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות