הומו ומכוער; מפחד להישאר בלי חבר, שופטים אותי רק לפי המראה החיצוני

שלום, קוראים לי גל, אני בן 15, ואני הומו. מעולם לא היו לי ספקות. אני לא מסתכל על בנות והן פשוט לא מושכות אותי בכלל. בנים לעומת זאת...
אני מתאהב די בקלות, אם יש סיבה, וזה מאוד חזק כשזה קורה. הבעיה, היא שאני כל פעם מתאהב בעוד סטרייט ועוד סטרייט. ולוקח לי מלא זמן לגלות את זה בצורה עקיפה. ואני סתם נתקע בתקוות שווא.
בינתיים, לא יצא לי לפגוש הומואים, מלבד חבר שלי, שהוא הומו בהכחשה. ואין לנו משיכה אחד לשני. האמת היא שהוא גם חושב שאני מכוער... כמו בערך חצי מהעולם הזה... טוב נו, זאת עובדה שצריך להתמודד איתה, זכותם לחשוב ככה. כל המשפחה שלי חושבת ככה וחלק אפילו אומרים לי בפרצוף או רומזים בצורה גסה. עם הכיעור למדתי לחיות. יש לי גוף לא משהו (מבנה גוף מוזר, בלי קשר לשרירים), ופנים מכוערות (ברמות). אבל עם זה, למדתי לחיות. לא חושב שמישהו ירצה מישהו מכוער כמוני, אבל אני מקווה לטוב. ואגב, שלא אלאה ואטעה, אין לי בעיות עם האישיות שלי, אני עם אופי מאוד קשה ועקרוני, אבל טוב לי ככה. זה שיהיה לי קשה למצוא מישהו שיסתדר עם האופי שלי, זה סיפור אחר...
לפני שבוע, עם תחילת הלימודים, הגיע ילד חדש לשכבה, בשם ניב. ניב הוא דתי, ונמצא איתי גם במתמטיקה וגם במגמות (שתיהן). הוא מאוד שתקן וחמוד. יש לו חיוך מושלם... הוא לא ממש יוזם קשר איתי, אבל כל הזמן שאני איתו במתמטיקה או במגמות, אני קולט שהוא מסתכל עלי מלא. הוא בטוח הומו בהכחשה. אני רואה שהוא מסתכל גם על בנים אחרים ולא מסתכל בכלל על בנות. אני מאוד נמשך אליו גם במראה, אבל אני לא מצליח ליצור איתו קשר, וגם בטוח אני לא אוכל להתחיל איתו כי אני בארון וגם כי הוא דתי, ויש הרבה סיכויים שהוא חונך בצורה הומופובית. האמת שרוב הסיכויים, גם אם הוא היה חילוני, שהוא היה אומר לי לא. כי, מי זה גל? ילד מכוער, עם מבטא רוסי קל, ועם אופי בקושי נסבל. תכלס בכלל מוזר לי שהוא מסתכל עלי. אני יודע בפירוש שלא יצא מזה כלום ושאני סתם משלה את עצמי. כמו כל פעם, כדי לא ליפול לדכאון. אגב, כשיצאתי מהארון מול אמא, במקום לתמוך, היא רק גרמה לי להצטער על זה, ולהרגיש רע עם עצמי. ומכל המשפחה היא הכי תומכת. היא גם חולה כרונית, ואני לא אלך להתייעץ איתה בדברים כאלו. לא רק שהיא לא תעזור, היא עוד תגיד כמה אני לא בסדר בזה שאני רוצה חבר ולא חברה. החברים שלי לא תומכים בי בכלל. אחד מהם כל פעם מאיים בניתוק או מנתק כשאני מתלונן, השני (ההומו בהכחשה) רק מספר כמה הוא יותר מסכן, גם אם אין לו באמת מה לספר, הוא מחרטט איזה משהו מלפני 5 או 6 שנים, רק כדי שאני ארחם עליו ולא הוא יבוא *לעזור לי*, ואחר כך הוא עוד יגיד שאני לא עוזר ולא תומך. היחידה שאשכרה מנסה, היא ידידה שלי, שמשתדלת להרגיע אותי, אבל לא באמת מצליחה להזיז משהו.
אני מאוד רוצה חבר ובן זוג, אבל אני מודע לעובדה שלא יהיה. איך להשלים עם זה שאוכל לעזוב את הבית רק סביב גיל 30 בגלל אימי החולה, ואז אתחיל לגשש מערכות יחסים, ולמצוא אחת שהכי פחות כושלת (והיא תהיה מאוד כושלת) שתתפרק תוך חודש? אני לא רוצה להיות הבודד...
האם המחסום של הכיעור עד כדי כך נורא?
האם יש סיכוי שאוכל לקיים מערכת יחסים כשאני עמוק בארון ומכוער ברמות קשות?
האם יש סיכוי שאמצא מישהו שיראה שיש משהו מתחת לקליפה משהו? עד עכשיו כולם הסתכלו רק על הקליפה, ואף אחד לא התאמץ לראות מה יש ממתחת...
*חרמנים שמחפשים זיון, אנא תחסכו את המייל שלכם. אני מחפש חבר ולא זיון.