יש לי דיכאון או לא?

היי :) סליחה על השאלה המבלבלת, פשוט אין לי למי לפנות...

אז ככה, אני לא יודעת אם יש לי דיכאון או שיש לזה שם אחר,
אני אפילו לא יודעת אם יש לי משהו...
אני פשוט אנסה לתאר את מה שעובר עליי ביומיום.

לפעמים אני פשוט מרגישה שאני פשוט רוצה למות, הייתי קרובה להתאבדות כבר פעמיים.
יש ימים שהכל הולך לי רע ואני לא מוצאת שום דבר חיובי בחיים שלי.
אני מרגישה לבד, לא מסוגלת לחייך ומרגישה שאני לגמרי מיותרת פה.
יש לי שינויים במצב רוח ברמה מטורפת, אני יכולה להיות הכי שמחה בעולם ואז מישהו אומר לי משהו קטן ואני הכי עצובה שיש ושונאת את הכל ובוכה הרבה.
זה יכול לקחת יום או אפילו חצי שבוע.
פעם אחת הרגשתי כל כך לבד שנכנסתי לאתר ער״ן, הם לא עזרו לי כל כך אז פשוט עזבתי את זה ובכיתי כל הלילה.

בזמנים האלה שאני מרגישה עצובה אני שונאת את עצמי כל כך, אני מרגישה שאני לא חשובה לאף אחד ואני לא מסוגלת להרים את עצמי.
אני מנסה לחשוב דברים חיוביים ולא מצליחה.
אני רק חושבת למה העצב הזה מגיע לי, מה לעשות בשביל לחייך שוב.

אני יודעת שיש לבת דודה שלי ולסבתא שלי דיכאון, אבל אני לא רוצה לדבר עם ההורים או עם כל בן אדם אחר. מהסיבה שאולי אין לי כלום, וגם כי אני לא מסוגלת.

יש ימים שאני מרגישה שאין אף אחד שבאמת יהיה עצוב אם אני אלך, שאחרי שנה כבר כולם ישכחו. שאולי כולם יהיו מאושרים יותר.
גם ככה אני מרגישה מציקה, אמא שלי מעדיפה את אח שלי ולאבא שלי יש את אישתו.
פעם אחת הייתי כל כך קרובה ללקפוץ מהחלון.

אני כל הזמן חושבת עד כמה שלא מגיע לי כלום ואני רוצה לפגוע בעצמי, אני מנסה כל כך חזק לא לקחת סכין גילוח או משהו ולשחרר את זה כי אני יודעת שאולי אני אתחרט.
אז אני פשוט הרבצתי ליד שלי כמה פעמים, עד כמה מטומטם שזה נשמע.
הכאב גרם לי להרגיש טוב יותר.

אני לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד, הדבר היחידי שעוזר לי זה לשמוע שירים עצובים ולכתוב.

אני לא חושבת שאני אפגע בעצמי יותר מידי למרות שלפעמים זה הדבר היחידי שאני רוצה.

היה יום אחד לפני שנה שאמא שלי ואח שלי צעקו עלי באותו הזמן, רצתי לחדר שלי והתחבאתי מתחת לשמיכה, לא הפסקתי לרעוד והרגשתי שאני לא נושמת, ניסתי לאטום את האוזניים אבל עדיין שמעתי אותם, הרגשתי שאני נחנקת.
עד עכשיו אני לא יודעת מה זה היה, ואני שמחה שזה לא קרה שוב.

אני לא יודעת אם זה פשוט ימים כאלה שיש לכל אחד, במיוחד בתקופת ההתבגרות, או שבאמת יש לי משהו. אני לא יודעת מה לעשות, כי אין סיכוי שאני מדברת על זה עם אף אחד. אמא שלי לא תעשה עם זה כלום, ואין לנו כסף לפסיכולוג או לבדיקות או לדברים כאלה.

בבקשה, מה אני אמורה לעשות ? איך אני יודעת אם יש לי דיכאון או שזה סתם תקופות ? איך לצאת מזה ? ובבקשה אל תגידו לי לספר למישהו, כי זה אך פעם לא הולך לקרות.