לפני חצי שנה או אולי יותר, בשבוע של יום הזיכרון נכנסתי ממש לדכאון ברמה שלא הייתי מסוגלת בכלל לצאת מהמיטה. כל היום דיברו בטלוויזיה על החיילים שמתו וזה עשה לי ממש רע וגרם לי לתהות מה יקרה כשאני אמות. פשוט כל לילה היו לי סיוטים ואמא שלי נשארה איתי בבית וכמובן הייתה תמיכה מכל המשפחה שעזרה לי.
עכשיו אני לא תמימה, אני יודעת שזה הגורל של כולם, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כל כך בקיצוניות וזה שינה אותי לגמרי. אני מתגעגעת לילדה החייכנית שהייתה פעם שלא היה אכפת לה משום דבר והיא לא ניסתה לחפש משמעות לכל דבר.
אני לא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלי כי יש להם מספיק דאגות ואני גם לא חושבת שהם יקשיבו לי אבל כל לילה אני בוכה במיטה ואני מרגישה כל כך לבד.
אני כל כך צריכה מישהו שיהיה איתי, מישהו שיראה לי כמה החיים יפים, כי המחשבות מתחילות להסגר עליי ואני הולכת לאיבוד בתוכן...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025