צריכה מישהו שיקשיב לי ולא מסוגלת לבקש, למה כל כך קשה לי לבקש עזרה?

אני רעה, אני נחמדה, אני מקללת, אני יודעת לשלוט בעצמי, כשאני עצבנית אני מאבדת את עצמי, אני חייכנית, אני דיכאונית, אני מצחיקה, אני שונאת את עצמי, יש לי ביטחון עצמי, אני אוהבת לצחוק על עצמי, אני צינית, עברתי דברים נוראים, אף אחד לא באמת יודע מה עובר לי בראש, אני לא צפויה, אני לא מחלקת את הרגשות שלי, אני תמיד הורסת לעצמי הכל, אני קוראת ספרים, אני שונאת ספרים, אנשים שמכירים אותי לא יודעים כ ל ו ם עלי, ההורים שלי בקושי מכירים אותי.

אחרי הקדמה מפגרת, אתחיל לספר בערך
קצת קשה לי, יש לי הורים מדהימים ובכל זאת אני רבה עם אמא שלי כל השבוע, ובשאר הזמן מתגעגעת לאבא שלי וכל כך צריכה את החיבוק שלו.
ירדו עלי ביסודי, הייתי שמנה ומכוערת, השתנתי אבל למרות זה אני עדין מאמינה שאני שמנה ומכוערת.
הייתי מבלה הרבה שעות ביום במשטרה, בחקירות, בלהסביר(עשו לי משהו שלא בא לי לדבר עליו וההורים החליטו להגיש תלונה)
פעמיים שוטרים דפקו בדלת כדי לבדוק שאני בסדר כי ילדים שלחו לבדוק.
קיצר זה לא הדבר ששבר אותי, כאילו זה כן שבר אותי אבל המשפחה נשברה יותר אז הייתי חייבת להראות כמה אני חזקה, מושלמת, לא בוכה, לא כואב לי כלום, הכל כדי להעלות להם חיוך.
אתם יודעים איזה קשה זה? אני לא יכולה לתאר פשוט. אני כבר רגילה לבכות בלי שאף אחד שומע, מתחת לכרית.
ואז כשהם שומעים אותי בוכה וזה קורה פעם במאה שנה, הם שואלים מה קרה ופותחים בחקירה. אני תמיד אומרת שהם מדמיינים וממש לא בכיתי, כאילו מה כבר אני יכולה להגיד? ״שמעו החיים שלי חרא, העבר שלי רודף אותי, אני שונאת את עצמי, אני מנסה לעשן כדי שזה יעביר לי את הזמן, אני מטומטמת ואפילו לי כבר נמאס מעצמי״
ממש, אני מאמינה שזה ישבור את המשפחה שלי
ואני מעדיפה להישבר לבד מאשר לשבור אותם
אני כן רוצה אוזן שתקשיב לי תמיד, ואני יודעת שמלא כאן יכולים להתנדב לעזור, אבל ממילא זה לא שאפנה בכלל, אני עקשנית שרוצה להתמודד עם הבעיות שלה לבד ובסוף נשברת בלילות. כזו אני. חייכנית ומצחיקה את כולם, ונשברת לבד.
אני לא מאמינה שלמישהו בכלל מזיז הצרות שלי, תהיו אמיתיים נו באמת לא באמת אכפת לכם שיש איזו ילדה אי שם שבוכה. אז מה? כולם בוכים.
יש אנשים עם צרות הרבה יותר גדולות משלי, ואולי בגלל שאני קטנה הכל נראה כל כך גדול. אבל כרגע קשה לי, מאוד קשה לי.
אני כל כך רוצה מישהו שיקשיב לי, ותמיד אני חושבת ״היום אני אספר לה ולו ולכולם כל מה שעובר לי בלב״ ואז כשאני נשברת אני בעצם מתחרפנת ואוכלת את עצמי. לבד.
אני מרגישה כל כך מטומטמת, כל כך צריכה תשומת לבד ולא מבקשת. אני יודעת שאם אבקש כולם יקשיבו לי. אבל המחשבה שזה לא באמת יענין אותם וכמו שאני חושבת זה ״להפיל את הצרות שלי על אחרים״ פשוט אוכלת אותי. אני לא מוסגלת יותר עם כל העודף מחשבות האלו

האמת שאני מרגישה אפילו רגשות אשמה על זה שאני באתר הזה, אני אוהבת לעזור לאנשים ואפילו זה אוכל אותי. עצם העובדה שאני באתר ומסתירה את זה מכולם מרגישה לי מוזר, אני שונאת את ההרגשה הזו ולא יודעת איך להסביר אותה.
אני פשוט מתוסבכת ואף אחד לא מכיר אותי כזו מתוסבכת, הלוואי הייתי הילדה שכולם מכירים.. ולא הילדה שאני מכירה. אני שונאת אותה.