אני נוי בת 19
התיכון היה התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים.
הייתי לבד.כולם שנאו אותי. כמעט ואין יום שהייתי מגיע הביתה ולא הייתי בוכה.
היו בעיקר 3 בנות שמיררו לי את החיים
כשסיימתי את התיכון כ"כ שמחתי,סוף סוף הרגשתי שאני יכולה לפתוח דף חדש,חיים חדשים..ובאמת הכרתי חברות טובות טובות,ממש כמו אחיות ..עכשיו כיף לי ואני מאושרת אבל כל פעם שאני רואה מישהי/מישהו שלמד/ה איתי בתיכון (גם אם זה אפילו תמונה בפייסבוק) ,עולות לי דמעות,אני מתחילה להזכר בהכל ומרגישה רעע כ"כ,נכנסת לדיכאון כל פעם מחדש,תחושה של כאב עצום שאני לא יכולה לתאר. במיוחד כשאני רואה אותם פנים אל פנים,אני נכנסת לחרדה,,מזיעה בצורה קיצונית ,וישר מנסה לברוח..עוברת מדרכה,מסתירה את הפנים..ועוד כל מיני שיטות.
חשבתי שאני לא יראה אותם יותר אבל יוצא לי לראות אותם הרבה ואפילו מאוד. אני לא יכולה ככה.
התקופה הזאת הותירה לי צלקת כל כך גדולה שאני לא מסוגלת להתקדם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות




















כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות






































2025